כוכבים ופרברים

Hold it now- you've got everyone conviced that you're alright

when no one else is quite as vunrable

יופי זה דבר משתקף. ועליתם עליי.

אני לא יפה בעיניי, וגם לא בעייניכם.

 ואם הכל יחסי- אז יחסית אליה אני לא שווה גרוש.

וזה הכל בראש שלי אבל זה גם אוכל אותי מבפנים.

יושבים חבורת בנים ואומרים לעצמם "היא כל כך מוצאת חן בעיניי". "גם בעייני." ולי יש ראש עם מילים מיותרות ודימויים לא מתאימים כמו נעל שפשוט מסרבת לעלות על הרגל. וזה קשה כשזאת היא, כי היא הרי חלק כל כך גדול ממני- החלק היפה. וזה גורם לשאר ה"אני" להרגיש מכוערת ומיותרת. ואז אני כולי מרגישה ככה. וזה תמיד מוציא לי את הבפנוך החוצה. ושומעים את החיוך שלה כשהיא מדברת, וגם את שלו, ואני מסתירה מסתירה מסתירה את זה שאני גם רוצה. זה תמיד זוג בשלישייה, ואני הדבק, ואז אני הולכת. כי אני מיותרת ומכוערת. ואני יפה רק כשאני חושבת שאני ככה, אבל זה כואב שאני לא חושבת שאני יפה. וזאת בדיוק הצמרמורת הזאת, וההזכרות, ולשמוע אותה מדברת על כמה שהולך לה טוב, וזה תמיד מוציא לי את הבפנוך החוצה. זה לא המחיר שזה יעלה לי, זה פשוט המשקל שיטביע אותי. והדמעה שתטביע אותי. כי היא הדבר היחיד שיפה בי. ורק אני רואה אותה בי, כל השאר מסונוורים על ידי הכיעור שלי.

שהוא פיזי ופנימי וחיצוני ומנטאלי. היא הדבר היחיד שיפה בי.

ואף אחד לא רואה אותי לידה. כי הכל יחסי.

וזה תמיד מוציא לי את הבפנוך החוצה.

(ואני מפחדת שגם הוא יפספס אותי ויראה ישר אליה.)