ועכשיו, אחרי כל אותן דמעות חומצה ששרפתי עליך, אתה שוכב עליי ולוחש לי את כל המילים שכל כך חיכיתי לשמוע. אני מביטה בעיניים הכחולות שלך בעוד אתה רוכן מעליי ושואל בתמימות "יוליה יקרה, מדוע את יפה כל כך?" והמילים לא שלך, אבל הן גורמות לי להרגיש (וכל כך חיכיתי רק להרגיש.)
בכאב לב חד וקצר אני מזכירה לעצמי שאתה כלל לא אתה, ואני כבר מזמן לא אני. אתה בסך הכל רומאו מודרני ושמנגן באוזני יוליה ישנה את כל המילים שהיא תמיד רצתה לשמוע- ואני כבר לא באמת רוצה אותך ככה, אבל אתה רוכן מעליי וכאילו צועק לי "תרגישי!"
ושנינו, ממש כמו רומאו ויוליה, בעצם מתים- ורק הזכרון הוא מה שמשאיר אותנו חיים. הדבר היחיד שמשאיר אותנו ביחד באמת זה בסך הכל הספר של וויליאם שייקספיר, או במקרה שלנו, היומן שלי שחבוי עמוק מתחת למיטה (ומלא ב"אני אוהבת אותך כמו יוליה את רומאו, כמו הרמיה את ליסנדר וכמו שייקספיר את הנוצה שלו.")
עד לרגע הזה סירבת לומר לי את זה בחזרה.
זה אסור לגמרי להזכר בזה בכלל- אבל לא יכולתי לעצור את המחשבות האלו כששכבת מעליי ואמרת "אמות בנשיקה". (אמרתי לעצמי שמצדי באמת למות כאן- כאן ועכשיו כשאתה לצידי-) רגע לפני שאתה מתפקע מצחוק ומסתכל בי שוב, לא עוד רומאו אלא חזרה למי שאתה באמת.
אתה מסתכל עליי בשמץ של עניין ולא מבין שכרגע בעצם זיעזעת אותי עד רגש (וכל כך חיכיתי להרגיש). קרעת ממני את יוליה שהיא פשוט אני (רק) בלי המסיכות ועם מילים קצת יותר מסובכות. אתה לא מבין שאז -ועכשיו כששכבת עליי- אהבתי אותך כמו הלנה את דמיטריוס, וכמו שהדגים אוהבים את הים. היית כמו אוויר לנשימה בשבילי, ואני לא יכולה לחיות בלי האוויר שלי. (בלי האביר שלי).
המחשבה שתקום ממני ואשאר שכובה ומתה על הרצפה גורמת לי להרגיש כאילו אני טובעת ונחנקת (בלעדיך, בלי האוויר שלי). ואז- הכל מההתחלה. אתה נשכב מעליי בזהירות והעיניים הכחולות שלך נוצצות לי-
בנשימה קצרה אני חוזרת לחיים.
אתה רומאו מודרני, ואני יוליה הישנה (וזו אותה אשלייה מתוקה.)
מצידי נשכב ככה לנצח, כשכל מה שמפריד בינינו זה זה שאתה כלל לא רומאו, ואני מעולם לא הייתי יוליה באמת.
(לקוח מהמציאות ועטוף ברגשות גנובים ומילים שאהבתי.)
[רציתי לרגע להתאהב בך שוב, להרגיש שוב פרפרים.
ואז נזכרתי בשנייה שאחרי, שאני לא יודעת איך מתאהבים.]
"תגיד שאתה אוהב אותי"
את היוליה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
