הייתי רוצה ארגז גדול מעץ, אחד כזה שקל מאוד לזרוק לתוכו ניירות מפוצצים ברגשות שאתה מוציא ממני.
אני יושבת מול מכונת הכתיבה ומול דף לבן, ואני לא מצליחה להוציא מילה כי הלב שלי ריק ריק ריק. זה קשה לי לכתוב עכשיו. זה כמו ללחוץ חזק חזק כדי להוציא משחת שיניים כשזה כבר ריק. כי הלב שלי ריק, ואני מוחצת אותו חזק חזק כדי להוציא משהו.
הייתי רוצה ארגז גדול מעץ, אחד שקל מאוד להתחבא בתוכו למקרה שיבואו שוב הסוהרים לתפוס אותי ולכלוא אותי שוב. עכשיו לומדת לקשור רצונות כמו סוסים ולנשום בספירה לאחור.
ידוע לכולם שזאת בכלל בכלל לא אני כותבת, זאת שוב רונה קינן מדברת דרך הגרון שלי, שכן אני לא יודעת לכתוב בכלל בכלל. הכשרון שלי הוא דומה לזה של עלוקה. אני צדה ומוצצת את כל ההשראה של האחרים וכל מה ששלי הוא בעצם של מישהו אחר, והמילים כבר נאמרו מזמן ואפילו לפני זה.
בארגז גדול מעץ שכזה, הייתי טובעת במילים של עצמי ואוכלת את כל מה שאני מבשלת לעצמי ולא הייתי מסוגלת לברוח, וסוף סוף מה שהגיע לי היה רודף אותי. לאחרונה אני לא מכירה את מי שנשקפת לי אל מול המראה. איך רציתי להיות שם עכשיו. וכמו שרונה כבר אמרה, הזכרון הזה לא שלי והאהבה הזאת שקופה.
אני לא יודעת מהי אהבה, אני שונאת את זה שאני לא חוויתי שומדבר בעוד היא יושבת בחדר לידי ושופכת לו משהו שהיא לא התכוונה אליו בכלל רק כדי שהכל ישאר מושלם כשכלום לא מושלם אם הם לא מדברים.
השיר הזה עושה לי לא טוב. נדלג עליו.
היום אני אצעד עם בטחון, למרות שאני מפחדת להסתכל לך בעיניים בלי למצמץ ושתגלה שלא הכל ידוע לי (ובעצם כלום) וגם אם תדבר קרוב מדי לצוואר שלי אני לא אברח. אני מקווה שלא תראה לי דרך העור.
"היום לילה לבן
מחר אלך לישון"
אתה רחוק כמו גלויה.
זה מקבע לי את המילים. קושר אותי בחזקה לקיר והיה מגיעים הסוהרים. ואני סתם באה בהצהרה מורבידית כי הרי החיוך המטורף שלי מזמן מרוח לי על הפנים, גם בחדר אפל ולח שכזה, חדר שבו המים זולגים הפוך ושומעים צווחות דרך הקירות.
ומעבר חד לרחוב ניו יורק סוען ואתה מתרחק ממני אחרי הפגישה האחרונה שאולי תהיה לנו אי פעם ולא מבין בכלל לא מבין שאני רוצה כל יום להתקל באנשים כמוך ממש במקרה. ממש כמו ג'ו בלאק, ממש כמו אלכסנדר, ממש כמו בכל החלומות הנשגבים שלי. אני מחייכת ונזכרת שאין דבר שלם יותר מהכאב, בעיקר מהכאב שלי. וכל מה שאני רוצה זה להחזיר את היום להתחלה עם עיניים דומעות במשפט של "אני לא אשכח, אני לא אשכח" למרות שאני יודעת שאני אשכח, לשנות את הכל ולהחזיר את הגלגל לאחור. אתה לא מבין שאי אפשר לחבק ואז לעזוב? אני לא יודעת להרפות, לאהוב פחות. זה לא מספיק לי, פגישה אחרונה ברחוב סוען בניו יורק, בעוד אני אחזור הביתה לישראלי שלי שיעזוב אותי שבוע אחר כך, כי קל כל כך להתאהב בבדידות של ניו יורק- ומתישהו צריך לחזור לחיים האמיתיים. אני פשוט רואה את עצמי הולכת בסלואו מושן אל מול אנשים שזזים לי מהר מדי, הרבה יותר מדי מהר. אני לא רגע לקצב הזה, אני לא אעמוד בו.
אני צורחת ונופלת וכל האנשים האפורים ברחובות הארוכים האלה בכלל לא מבחינים, הם רגילים, אנשים כמוני נשברים מאותם הדברים בכל יום. ואני בכלל מעולם לא הייתי מיוחדת בתור בנאדם. הרי, בסך הכל ידעתי לתת ביטוי לאנשים אחרים דרך הגרון שלי.
אתה תמשיך ללכת, תחשוב שראית אותי ותגיד לעצמך ש"מספיק ודי" כי זה לא טוב לך, וזה לא טוב לי- ואולי פעם זה כן היה טוב ועכשיו כבר לא. אבל אני רק רציתי שתסתובב וסירבת לעשות את זה. מתישהו אני אקום לי, אמשיך ללכת, אגביר קצב ואהפוך לאדישה.
בדיוק כמו שאר הרחוב הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
