ואתה מדבר ומדבר, המילים שלך כבר מזמן נמאסו עליי- הן כמו מסטיק שהטעם כבר לא דובק בו. אני רק רציתי ללמוד דברים חדשים, אתה יודע? אבל אני פשוט טובעת אל תוך העיניים שלך, טובעת לתוך המילים שלך ואתה לא מפסיק לדבר למרות שכבר אין לי אוויר- אין לי אוויר! מתחשק לי לבעוט בך כדי להשתיק אותך לרגע- אבל אני יודעת שגם כשתשוק אני אשמע את הקול שלך מבעד לעיניים האלה. אתה תביט בי במבט הכי מאוכזב שאתה יודע לתת, והוא מיד ישתנה למעטפת אדישות שתמיד מפרידה בינינו. ואין לי אוויר, ואני יודעת שגם לך- ובכל זאת אתה מבזבז אותו על מילים ארוכות חסרות משמעות.
אתה כאילו עוטף את כל הכלום הזה במילים יפות. תיאורים על גבי תיאורים של כלום בעצם. ואני יודעת שגם אני עושה את זה, אבל לפחות אני מודה בזה. אתה ממשיך עם זה כאילו ואני זאת שטועה. ובגלל שזה אתה, אני רק מהנהנת ומסכימה, כי אם אתה אומר את זה, זה בטח נכון.
בדיוק בשנייה שאני שופכת את הכוס וודקה\מיץ תפוזים שלי, הוא מסובב אותי אליו ואומר לי "תני לי נשיקה בפה". ואני נושקת לו בעדינות ומרגישה כמו אחרי שאיפה עמוקה של אוויר נרגילה. הנה, אתה רואה? אני בדיוק כמוך. אני מדביקה תיאורים לא נחוצים על רגשות שלא שם, ועל דברים שלא קרו בכלל כי אני לא זוכרת אותם וגם אתה לא.
אני רוצה שתמות עליי שוב. שתגיד שאתה פשוט מת עליי. ואתה פשוט מסרב בתוקף, ואין לך אלא מילים ארוכות שאני לא מבינה כדי להסביר לי למה.
אני טובעת בתוך המילים שלך, אין לי אוויר.
והמילים שלך כל כך ארוכות
ארוכות כל כך
שקל מאוד לטבוע במילים שכאלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
