הרגשתי איך הידיים של המנהלת הזאת לוחצות לי את הכתפיים בעדינות וטיפות זיעה קטנות נטפו לי במורד הגב. הסתכלתי לכפות הרגליים בזמן שהמנהלת עקפה אותי, סובבה את ידית הדלת ופתחה אותה בעדינות. צעד צעד היא צעדה אל תוך הכיתה, ואחרי שנייה של היסוס נכנסתי אחריה. השתדלתי שלא לשים לב לעיניים הבוהות בי, כמו שאומרים לאנשים שצועדים על חבל דק "לא להסתכל למטה"- אבל זה דבר בלתי נמנע, והרגשתי איך הלב שלי יורד לתחתונים בשנייה שסובבתי לקצת את הראש וראיתי כיתה מלאה בתלמידים שיושבים ובוהים בי.
"הֶלוֹ," המורה השמנמן אמר למנהלת באנגלית, "את מי יש לנו העונג להכיר היום?"
המנהלת חייכה אל הכיתה ואמרה "זאת לירון" (ואני חשבתי לעצמי, כמה מוזר לשמוע את השם שלי באנגלית) "היא עברה אלינו מישראל" (והנה מגיע המשפט הנושן) "אני מקווה שתקבלו אותה יפה ותעזרו לה להשתלב בקלות."
היא הצביעה לעבר שולחן איפשהו באמצע הכיתה, לצד איזה בחור אחד שישב לבד. המורה השמנמן חייך אליו ואמר לו "זה לא אומר שמותר לך לדבר עכשיו בזמן השיעור!" והבחור חייך והזיז את התיק שלו מהכסא כדי לפנות לי מקום.
הלכתי צעד אחרי צעד באי נעימות, הידיעה הזאת שכל העיניים עליי לא עשתה לי טוב במיוחד. התישבתי באי נעימות ואמרתי לבחור ש"אני מצטערת שאני מונעת ממך את החירות שבבדידות" והוא צחק, וענה לי בעברית "זה בסדר, באמת, והאנגלית שלך טובה במיוחד בשביל מישהי שחדשה פה." אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי מן הקלה עצומה כזאת שהושיבו אותי דווקא ליד בחור מהבית, מן טעימה חוזרת של ישראל. "אני גל גלוזמן, ביי דה ווי."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
