כוכבים ופרברים

"סופר בלב, אני חושב,

חמישים שכיבות שמיכה" אבל לעזאזל טל,

אני לא עומדת בזה שעכשיו קר לך, באיזה אוהל מחורבן ואין משהו שאני יכולה לעשות.

זה מזכיר לי את הערב מוזיקה שלו. ישבתי על הדשא, שורה ראשונה, והקשבתי למילים שהתחברו למנגינה בפעם הראשונה. ובאמת הרגשתי כאילו הוא היחיד שבאמת ידע, הרי הוא היה חייב לדעת כדי לכתוב את השיר הזה.

ורק טל יודע. אבל הוא לא יודע כמה אני מתמלאה דמעות רק מ

לדבר עליו.

כזה חומר נדיר, בחיי.

"רוצה ללכת למקום אחר, כי קצת קשה להשאר.

ממשיך לנעול בתוך המגירה את המציאות העגומה.

ואני עוד כאן, לא יודע למה.

רוצה לשכוח מהמומה, לצלול בשקט לתוך דממה

רוצה לשבת לי על החוף או בדיזנגוף, לשתות את הנוף"

-

הרצון לדייק במילים תכונה מרגיזה מאוד במיוחד שבסוף אני עומד ושותק.

(אני מפחדת שהוא לעולם לא ידע את זה.)