כוכבים ופרברים

אני מתעוררת בכל בוקר בשעה שמונה וחצי ומחממת לעצמי שוקו חם כי קר בחוץ

וטוב לי, למרות הקור- כי אני בפריז.

יש לי שיער קצר ואדום, וכל בוקר העיניים שלי נורא אדומות,

ויש לי 4 גיטרות ואורגן ישן,

ואני דיי מוכרת-

אפילו משווים אותי לקרן אן ויעל נעים.

זה גורם לי להרגיש נורא שווה.

אין לי חבר, אם תהיתם. אבל בכל זאת יש המון גברים בחיים שלי. קודם כל, ג'ינג'י החתול הג'ינג'י שלי, וגם ג'ון שעוזר לי עם הגיטרה בהקלטות. הוא אומר שאני עוד אגיע רחוק והוא לא קולט שאני כבר רחוקה מאד (מהבית).

המורה שלי לתאטרון בכיתה י"א אמרה לי פעם דבר נורא חכם-

שישראליוּת היא מחלה שהולכת אחרינו לכל מקום. שאתה יכול לחיות במשך שנים בחו"ל ותמיד תשאר ישראלי ותמיד תתגעגע למדינה הקטנה והמתפרקת שלנו. וזה לא בהכרח דבר רע, אבל זו מן מחלת ישראלים. אני חושבת שהיא צדקה.

הדביקו אותי בשבלונה של זמרות ישראליות שעושות את זה בגדול בצרפת-

ואני שרה גם בעברית וגם באנגלית, אבל צרפתית אני פשוט לא מסוגלת לתפוס. אל תשאלו למה, אני יכולה לשבת במשך שנה בחדר עם מישהו צרפתי והשפה פשוט לא נקלטת אצלי.

האמת היא שבכלל הגעתי לפריז כדי להסתנוור קצת- בכל זאת, עיר האורות לא? אורות ורומנטיקה. זו אשליה נורא יפה, ובאמת יפה לראות זוגות הולכים יד ביד לאורך השאנז אליזה. האמת היא שאני מתרחקת כמה שיותר מהאייפל, יותר מדי תיירות. אפשר לראות אותו מהחלון שלי, איך שהוא מואר בלילה. האמת היא שזה דיי נהדר, באמת, ממש חלום. אבל אני לא מרגישה בבית.

לפעמים אני מתעוררת בבוקר ולא בדיוק קולטת איפה אני. ויש לילות בהם אני חוזרת הביתה ולא כל כך קולטת

אם כל כך טוב לי למה שוב אני בוכה ומשתגעת ומתה מגעגועיים.

במקרים בהם באמת הכל משתלט עליי אני קונה לעצמי כרטיס טיסה וחוזרת למרק בטטה של אמא בנוה צדק.

אדווה צדקה, באמת אין כמו בבית.

בתחילת השבוע אני אחזור לפריז, בכל זאת- זה לא מקצועי. אנחנו באמצע הקלטות. מעניין כמה זמן אני אחזיק הפעם.

בהשראת "פריז" של יעל נעים.