כוכבים ופרברים

ישבנו שטופי שמש, הראש שלך מושען על הברכיים שלי ברכות משוועת,

ובאמת שחשבתי שלעולם לא ירד שוב גשם.

לו יכולתי לתפוס שוב בפנייך עם הידיים שלי, בטח שהיית

אומר לי להפסיק לזיין בשכל,

אבל מעולם לא הייתי טובה בלשתוק ברגע המתאים.

הייתי מאד טובה בלהזיל דמעות,

אתה היית מקצוען בלנגב אותן עם נייר טואלט, ואת פשוט אלוף-

באמת, אלוף האלופים,

בלסנן כשנגמר הכוח.

ואם סביון כל כך צודקת, הרי לך

שאני לא מושיטה לך ידיים יותר, וגם לא מתקשרת, וכבר לא אוהבת

לפחות לא בקול רם,

אז למה אני עדיין מרגישה שאני תלויה בך?

באמת שכשאתה עומד לידי אני יכולה לראות בשיא הפשטות שמבחינתי אתה בצדו השני של העולם,

ואם אתה באמת בצדו השני של העולם, אתה יכול עוד לאהוב אותי?

כי הדבר היחיד שאני באמת רוצה זה שתסתכל עליי, ולו רק פעם אחת,

ותתחרט.

שתחשוב איך פספסת אותי, ואיך פספסת ימים שטופי שמש,

ומה היית נותן שאני רק אתקשר שוב גם בלי שיהיה לי מה לומר. וכן, יש בי וואחד חור.

יש לי צלקות שכבר אין לי בעיה לדבר עליהן, ואני כל כך שונה,

למדתי להרים את עצמי וגם להכיל את עצמי את אותן השורות שפעם הייתי צריכה שמישהו אחר יקריא לי,

וגם אתה קצת השתנית אותו הדבר,

והעניין הוא שאתה לעולם לא תאכל עליי את הלב. אולי לא כי אני לא יפה מספיק כדי שידברו איתי,

אולי כי הושטתי ידיים ואמרתיש אני אוהבת-

ואולי כי אתה פשוט לא בנוי ככה.

ואולי אני לא בנויה כמו שסביון חושבת, שאצלי זה פשוט נפסק.

אני מסוגלת להרפות, אני כבר לא צריכה אותך-

סתם רוצה שתאכל את הלב,

לא כדי להרגיש שווה משהו, או קצת יפה יותר, אלא כדי שאדע שבכל זאת הייתי חשובה לך קצת.

שאולי באמת אהבת אותי, כמו שנהגת לכתוב,

שאולי באמת היה בי משהו.