כוכבים ופרברים

מהניואנסים הקטנים של הפנים שלך, ניכר שאתה מאד מפחד,

וכולם שואלים אותי, "מה עובר על גילברט?"

ואני לא יודעת לענות.

אני מסבירה להם ש"כמה קטן הוא, וכמה הרבה הוא מכיל.

וכמה שאני אוהבת אותו עם כל פחדיו."

הוא חנוק, כלוא. אני חופשיה כציפור לדעתו, ולעומתו,

כלואה עוד יותר ממנו.

הוא כל כך יפה, כל כך שביר. זכוכית עטופה בסלוטייפ,

ואני מביטה בו מקלף את העור שלו לאט.

הוא נערם. עומד חשוף כולו ואומר לי ש

"זהו. אני לא יודע מה לעשות יותר." ואֵרני צועק מהאמבטיה

שהוא טובע.

זה לא כי הוא מפגר.

גם אני, עם כל שפיותי המדומה, לעתים מרגישה שאני טובעת ובאמת ש

לא הייתי מחליפה שומדבר.

השגעון שלי הוא שמרתק אותך, נכון גילברט? לולא הייתי לפחות מעט

משוגעת,

בוודאי שהיית דוחף גם אותי לאותה שבלונה בלויה של אנשי העיר צרי האופקים.

אבל אין לך מה לפחד. אתה לא כמותם.

לעולם לא תהיה כמותם.

אתה נועדת לדברים גדולים מן העיר הזאת.

אז באמת, אל תדאג גילברט.

לא אגלה לאף אחד

מה באמת עובר עליך.

נגע בי יותר מדי.