כוכבים ופרברים

אני בוהה בכוס הקפה שלי, השעה שש בבוקר ואני פשוט לא מצליחה לוותר.

-

לעתים רבות אני מביטה דרך חלון האוטובוס, כשאנחנו חולפים אל מול הפרדס של בני דרור

או השכונה החדשה של עין ורד, וחושבת על

מליוןואחדדבריםבבתאחת.

אני נוטה לומר "אשכרה גורל" על הבחור שאמר ש"עזבי את עמית, לא בא לי לראות אותה".

אני נוטה לומר "היינו ביחד" על מישהו שראה דרכי ומעולם לא באמת הצלחנו לדבר.

אני נוטה לומר "אין לי צנזור עצמי" ואז לחנוק את כל הכעס שלי על העולם.

ואני נוטה לבכות כשאני קוראת את המילים "עמית זה מספיק", ולתהות למה כל זה מגיע לי.

בדרך הטובה והרעה ביותר.

באמת שבכיתה י' החזקתי הרבה קצוות בידיים,

ולא יכולתי לעשות עם זה כלום (אתה שומע?)*

וכנראה שעד סוף הקיץ הזה, זה יהיה הקיץ הראשון והאחרון שאני אבלה עם סביון על החלון הגדול שלה, שמחוצהלו אפשר לראות

את הדשא הירוק ביותר, וללבוש את החולצות הקייציות ביותר, ושהיאתעשן את הסיגריה הקייצית ביותר ותצחק איתי, ותהיה הכי כנה איתי. והיא מפחדת מהפעם האחרונה שהיא תראה אותי, ואני מפחדת שהיא יום אחד תתעורר ותגלה

שאני בעצם כלום. כי כל רשימת הדברים שהיא נתנה שיש לי,

הכל יכול להעלם ממני בדקה, להתפורר לי מבין האצבעות.

ואף פעם לא הייתי טובה מספיק כדי לומר לה חד וחלק מה לעשות, או לדעת איך להגיב, אני טובה בדבר אחד וזה

דמעות וחיבוקים.

ואני לא באמת יודעת לוותר, האהבות שלי כבולות. ואם היא תגיד למישהי אחרת שהיא יותר ממני, באמתש

אני לא אדע מה לעשות. כי עם חן ויובל אני לעולם לא אהיה הכי. ועם צליל לעולם לא אהיה הכי. ורק עם סביון הייתי הכי,

וזה בכלל לא היה אמור להיות פוסט על זה.

בכל מקרה, היום בנסיעה כשעברנו דרך עין ורד, וראיתי את הביתה ישן של אבא, וחשבתי על כל הדקותש

שרפתי, כל הבקרים שהתעוררתי לאור השמש דרך חלונות מזוגגים, ואז דיברתי עם יובל שקדי על כמה הרבה כיתה י' הכילה,

וכמה חרא כיתה י"א האכילה אותי בכפית, וכמה סבל לעומת כמה אושר, ולעולם לא תחזור לי כיתה י',

ויובל יכולה (כמו שאני יכולה) לנשום באיטיות את כל כיתה י' שנזלה לי, ואני יכולה את י"א אבל בינתיים אני יושבת לצד רחבת הריקודים שוב, וצופה בה חולפת על פניי. ואתם חייבים להאמין לי, שמעולם לא רציתי שדבר כזה יקרה,

ומעולם לא רציתי להבין את השיר ההוא, אל הילד הקטן שכתב שיר,*

אבל עכשיו תשע ועשרה, והשנה אלפיים ושמונה, ואני מרגישה שהכל קצת חולף על פניי אם אנשים שאני כל כך מחשיבה,

חושבים כל כך מעט עליי.

אפילו את המחשבות אני לא מצליחה לסדר לאחרונה. אל תנסו להבין.

(היה לי יום מושלם.)

*שורה מתוך "לא יכולתי לעשות עם זה כלום" בגרסא של אילן רינזברג.

**בהשראת "כמה טוב להיות פרח קיר" (בכלל לא שמתי לב שכתבתי את זה.)