כוכבים ופרברים

תומר צודק,

צליל צודקת,

חן צודקת,

נטע צודקת,

סביון צודקת,

יובל צודקת,

רז צודק,

אני טועה.

הייתה לי מעין הארה בזמן ששכבתי על הרצפה מתחת לשולחן האוכל בבית משפחת נבו. למי שלא יצא לראות את הלמטה של השולחן הזה, הוא עשוי מעץ ובתחתית כל העץ מתחבר בגוונים של חום כהה, אבל מה שחשוב הוא ששכבתי מתחתיו כי הרגשתי שנמוך מכאן אי אפשר להגיע.

וזה נכון. אני חושבת שלמרות הגירושים, העובדה שבכיתה ח' הייתי חותכת את עצמי, למרות כל החרא שאכלתי מהחברים הכי טובים שלי בכיתה ז' וח',

השנה הזאת היא בהחלט השפל הכי גדול שהיה לי עד כה.

שפל אחד גדול, מההתחלה ועד עכשיו.

אני באמת שלא יודעת מה לעשות.

אולי יש לי פה גדול מדי, אולי כל המהות שלי היא באמת נסיון נלוז להיות סביון, אולי אני באמת מתנהגת מגעיל כשיש בנים בסביבה, אולי אני פוזה, אולי אני הבנאדם הכי מכוער והכי שמן עלי האדמות. תגידו לי אתם. אני הרי לא יודעת מי אני.

אני כל כך עסוקה בלהיות בסדר עם כולם, וזה הרי לא משתלם כי בסופו של דבר תומר צודק, ובאמת שלכולם נמאס ממני, ואלעד אוהב את חן יותר ממני, ואני כבר לא המיוחדת של החבורה, ולארי כבר נמאס ממני מזמן, ואני לא מנסה (באמת, אני בכלל לא מנסה) להתבכיין כאן כדי שתרחמו עליי, כי כאן זה כבר לא כזה מקום לפרוק, אבל אין לי למי לומר ואני לא יכולה לשבור את התדמית במס' 48048, וקובץ וורד פשוט לא יספק אותי. אז אני כותבת בצורה הכי מכוערת שאני יודעת,

שאני לא יודעת כלום.

לכל מי שפעם רצה להיות מיצי, אני מצטערת שאני מאכזבת אתכם, החיים שלי רחוקים מלהיות מה שאני אוהבת להציג, וכולם יודעים שאני פשוט טובה בלספר סיפורים, וכולם יודעים שכנות זה לא הצד החזק שלי, ואולי בגלל זה אני כל כך שונאת כשמטיחים לי את האמת של עצמי בפנים. אני לא רוצה לשמוע שאני חברה גרועה, אני פשוט לא רוצה לשמוע את זה,

ולידיעתכם, נטע הייתה מגעילה אליי בערך 70% מהטיול הזה, והייתי מגעילה אליה בשורה אחת שהיא אוהבת להציף אותי בה כי במקרה היה שם בחור. וחן אמורה להיות בצד שלי, אבל גם לה אני חושבת קצת נמאס ממני. זה בסדר, באמת, אני לא מאשימה אותה.

אם היו לי מילים שיכולתי להגות מבלי לפרוץ בבכי, הייתי אומרת לכולכם כמה אני מקולפת מכל הכיוונים, כמה קשה לי לחיות כל כך הרבה זמן בתוך עצמי.

כל התקווה שלי לאושר מתבססת על החופש הגדול, או לפחות הימים הבהירים שלפני, וזה הרי דפוק. "זו לא חכמה לשבת בשמש כדי להרגיש חם מבפנים". ואני לא אהיה מאושרת בקיץ, כי הרי לכם שעכשיו יש שמש, ואני יכולה כבר ללכת עם שמלות קיץ ומכנסיים קצרים, ואני עדיין בוכה למרות שנעים לי מבחוץ. זה לחכות שהאושר יגיע, כשהוא לא יגיע אם אני אחכה. אבל איןלי פתרון אחר בידיים.

אני רוצה לחזור למישהי שלא הייתה כל כך תלויה ברצונות של אחרים, מישהי שהייתה רעבה- כל כך רעבה להיות מיוחדת עד שירקה על כל חברות הנעליים היוקרתיות ועל כל שקיות הקניות המלאות ולוּ רק בשביל הייחודיות שבדבר. היא כנראה לא תחזור, מי שהייתי פעם. כנראה שאף אחד לא ירצה להיות יותר עמית צפריר,

ובאמת לא צריכים לרצות, כי הרי בסופו של יום-

אני עדיין חוזרת הביתה לבד, בלי סווטשרט, בוכה כל הדרך,

ואף אחד לא שם לב.

(כולכם צודקים,

אבל אני עדיין לא מוצאת את הדרך.)