כוכבים ופרברים

ואז מר יוסי-איש-הפיס, אחד האנשים האהובים עליי בעולם גרר אותי לחדר הצדדי הסודי שלו.

הקטע הזה גרוע, ז"א, מה זה גרוע. לא היה טכני, לא היה סאונד, תאורה, תלבושות. ובכל זאת, יוסי ראה לנכון לגרור אותי הצידה, נעמד מולי- שיער אפור, משקפיים אנד אוורית'ינג ומתאר לי תמונה.

"יום אחד, את תעמדי מאחורי מסך אדום סגור ותשמעי את הקהל משתגע,

וברגע הזה בדיוק תצטייר לך התמונה שלי.

את מפילה מהרגליים, באמת. יש לך כשרון ענק והוא לא עומד להתבזבז,

ולקחתי אותך הצידה כדי שהאחרים לא יקנאו ויחשבו שאני אוהב אותם פחות,

אבל את

את משהו מיוחד.

את בלתי נשכחת שם,

את באמת מפילה מהרגליים."

באותו הרגע נשכתי את השפתיים. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, לא ידעתי לאן לברוח,

אז חיבקתי אותו חזק, תיעדתי את הרגע והבטחתי לעצמי שאם יבוא היום בו באמת אעמוד מאחורי המסך,

ובצדו השני יעמדו עשרות אנשים שמוחאים כפיים בשבילי,

אחשוב על יוסי.

לא נראה לי שהוא מהאנשים האלה שמשקרים סתם.

את הלילות שעברו ביליתי במחשבות עמוקות בהן אני צוללת

לא ברור תמיד לאן, הדבר היחיד הברור בעולם הוא ש

שומדבר כבר לא ברור.

אני רודפת אחרי ההיי שיאפוף אותי, אתם יודעים, משהו דומה לתחושה של

ברגר כשהוא מגלה הכי הרבה על עצמו. ובכל זאת, אני לא מצליחה.

זה הרי לא חדש, הדבר היחיד בדם שלי זה

עוקץ של יתושים ואני מנסה שלא ללכת לאיבוד, אבל כמו שאתם מכירים אותי

זה הדבר היחיד שאני טובה בו.

ובסדר, כשארנסט יבוא אנ באמת אהיה יפה, ורזה, ומהממת,

אבל עד אז אין מה שמחזיק אותי.

אני מתגעגעת לחרוזים.

-

יום אחד תרים טלפון, תגיד

"בואי לים"

ואת היום הזה אנצור לי יותר מאת כולם.

אשב בצל הפחד, אשכב לצד האור

אדבר מתוך תוכי מבלי הרצון לחפור

אעמיק בך מחשבות,

אצליל לך עיניים,

ביחד אולי נצוף מעל פני המים.

אם תרצה, אני יודעת לדקלם

בכל זאת, המים מזרימים אותך

גם אם אינך אדם זורם.

ככה על שפת הים,

נשקר דברי אמת

אני אגיד שאהבתי

אתה תאמר שאינך מתחרט.