כוכבים ופרברים

אסטראגון: אין מה לעשות.

ולאדימיר: אני מתחיל לחשוב כך. הרבה זמן דחיתי את המחשבה הזאת, והייתי אומר לעצמי: ולאדימיר, תהיה הגיוני, עוד לא ניסית הכל. והייתי מחדש את המאבק..... נו, אז הנה אתה שוב כאן.

אסטראגון: אתה חושב?

ולאדימיר: אני שמח לראות אותך שוב. כבר חשבתי שהסתלקת לתמיד.

אסטראגון: גם אני.

ישנים ימים בהם גם אני נלחמת עם הנעל שלי, מנערת את עצמי בעדינות שיכלה לטרף כל יצור זוחל על ארבע,

ולבסוף מוותרת. הרי,

כל כתמי חוסר הבטחון שלי היו אמורים להתמוגג לו על השפתיים ביום הזה, ובכל זאת-

הם לא התמוגגו. היום הזה לא שינה מעום. הוא כאילו לא היה כלל.

זה לא באמת משנה,

זאת אומרת,

אם אני מסוגלת עוד לשבת ולכתוב מלים חסרות חן על כמה שאני נראת לעצמי

כמו שאני נראת לעצמי, סימן שבאמת לא יותר מדי השתנה כי הרי ש

מבחינה פנימית אני עוד מסוגלת להוביל את חברה שלי ביד לרחבת הריקודים,

ואולי אני אותה בחורה שבכיתה ז' הציעה לגיא לרקוד סלואו. או אמרה לתום שיפסיק להתנהל לפי מה שאחרים חושבים,

כי ככה הוא לא יהיה מאושר.

(אני גם לא חושבת שהוא מי יודע מה מאושר עכשיו.)

אבל that's beside the point.

יש לילות בהם אני מנצחת והנעל מוותרת, מרשה לי לעלות על קצההאצבעות ולהרגיש לרגע כבר לא גרוטסקית, כבר לא אבסורדית אלא אדם הגון והגיוני.

כנראה שלעולם לא אהיה כזאת. וכל מה שרציתי היה שתרשה לי להשעין לך את הראש על הכתף, לנוח לרגע מהמרדף הנצחי הזה אחר משהו שמתרחק ככל שאני מתקרבת, אבל כל שעשית היה ללטף לי את הפנים בצורה לעגנית ולשתוק. אין באמת מילים שיתארו,

שיצדיקו,

את כל הרגעים שמעולם לא חווינו ולעולם לא נחווה,

באמת שאני נאלמת מעצם המחשבה העצומה של כל הדברים שלא קרו וגם לא יקרו.

הם מסוגלים להכיל כל כך הרבה סיפורי אהבה ושנאה יחדיו, שלא שווה לנסות, אבל בכל זאת אני מנסה שלא במודע להכניס.

באותם הצהריים, בהם בילינו על המרפסת שלך ושתינו שוקו, לא רציתי להצמיד אותך לשום פינה בעזרת מילים-

כולם יודעים שמלים הן לא הצד החזק שלי, על אף שאני מתה עליהן.

אמרת לי

"דידי, אין כבר לאן לברוח"

ולי לא היו מלים,

אז ליטפתי לך את התלתלים ואמרתי "נלך."

ונשארנו במקום.

למי שלא הבין, בהשראת "מחכים לגודו" מאת סמואל בקט.