כוכבים ופרברים

צעד אחר צעד,

בקצב מתואם לחלוטין הם צועדים אל תוך

קברים.

כמה אפשר לנסות להסביר להם ש

רק האהבה תביא אהבה

כאשר ידם מלוכלכת בדם?

קולות פעמונים מצלצלים באוזניהם, כנראה שהם אינם מודעים

שבעוד רגעים ספורים

הם יהיו סיפורים - ממש גיבורים,

סטטיסטיקה של שחור על גבי לבן.

ובין כל המטושטשים האלה, עומד לו גיבור אמיתי אחד,

מהאנשים האלה שהכנות פשוט נוטפת מהם, שהחיים זועקים מתוכם כך שהכחול כבר

נשפך להם מהעיניים-

והוא כעת צועד שלא במקומו אל תוך חור באדמה מכוסה בדשא ירוק ומת.

במבט לאחור, כמה טפשים נראינו מתרוצצים בסנטרל פארק, עם שיער מבולגן וג'ינס קרוע

לא היה לנו כלום, ולא היה לנו אכפת.

שמרנו אמונים רק לאהבה,

וזה הספיק יותר מכל מילים או כל סיפוק מזויף של חייל שיוצא למלחמה.

כמה שלא צעקנו, כמה שלא ניסינו להראות את האחוותיות, שכן אפשר- זה אפשרי שכל כך הרבה אנשים יחיו ביחד ללא שום שמץ של כאב, יגון, בגידה. רק טוהר, בלי צבעים.

אנחנו רואים רק לבן.

והיופי שלו עוד צרוב בזכרוני, למרות שכל מה שנשאר זאת אבן למרגלות ראשו. בטח נותרו רק עצמות,

וזכרונות,

והמוות הכי שטותי ומיותר שאי פעם היה.

אז כנראה שלא נתרוצץ עוד, לא נתחבר לכל העולם, וכנראה שלא, לא היינו מזדקנים ביחד ועושים המון ילדים ומטיפים להם לשלום,

אבל יכולנו יותר.

כי עובדה שלמרות הטכנולוגיה, והעולם הקר, ולמרות שעדיין ישנם מעט אנשים שכל כך משתוקקים לשלום,

ולמרות שבאמת, רק אהבה תביא אהבה,

הם עדיין צועדים, בקצב מתואם להחריד,

צעד אחר צעד

אל תוך הקבר.

(בהשראת הסרט "שיער", כמובן)

(זה משפיע עליי חזק מדי.)