כוכבים ופרברים

שימו לב, הנה משהו שתמיד ידעתם ובכל זאת תהנהנו כשתקראו אותו;

ככל שאתה מסתכל על השעון יותר, ככה הזמן נהיה איטי יותר.

זמן הוא יצור חמקמק, זאת אומרת

ניתן להאריך זמן, ניתן לקצר זמן, 

ניתן למתוח אותו, להריץ קדימה אבל

אי אפשר להחזיר לאחור. פשוט אי אפשר.

ואני? אני בורכתי ביכולת להקפיא רגעים.

כשאפשר להקפיא רגע, מהות היופי מתבהרת פתאום. תארו לעצמכם את הרגע היפה ביותר, התמונה הכי יפה שאי פעם ראיתם, ואז את היכולת לצפות באותה תמונה במשך שבוע.

לדוגמא, בלילה ההוא בו הוא עמד לצאת מהדלת. זה היה בלתי נמנע, לא יכלותי להחזיר את כל המילים אל תוך הפה שלי,

אבל יכולתי להקפיא אותו. ובאמת הקפאתי.

ישבתי מולו במשך יומיים, אוחזת בקצוות מכנסיו ומתבוססת בידיעה שיכול להיות שלעולם לא אהיה קרובה אליו שוב כמו עכשיו.

ובטח שלעולם לא אהיה מכוערת בעיניו כמו עכשיו, או יפה בעיניו כמו פעם.

ומה זה שווה להסתכל עליו עכשיו מלמטה כשהוא עומד עם עיניים כחולות קפואות ואני יושבת כאן כבר יומיים ואף אחד לא זז סביבי. הכל סטטי.

נזכרתי איך הוא סיפר לי פעם שקרא על אישה שהחלום שלה היה לנהל רומן עם אמן, זאת אומרת, היא האמינה בכל ליבה שרק אמן יוכל לראות את כל קימוריה, פגמיה הקטנים והמושלמים ולחבק אותם אליו בעזרת העפרון. יכול להיות שבגלל זה כל כך התאהבתי בו. הוא ראה את כל הפגמים ואהב אותם כאילו היו שם במכוון, אמצעי אמנותי כשלעצמו.

ברגע מסוים מאד איבדתי את הריכוז, קצת בכוונה, ונתתי לו לטרוק את הדלת בזעם. לא עוד עיניים כחולות קפואות,

לא עוד אצבעותיי משחקות בקצוות מכנסיו. יש שיאמרו שברגע ההוא נכשלתי,

זה טפשי כי על פי כל הספרים והמרצים באמת נכשלתי. גבר החלומות שלי טרק את הדלת,

היכולת שלי להקפיא את הזמן לא שווה כלום עכשיו,

ולא נשאר לי שומדבר.

אבל מצד שני,

ברגע שהנחתי להכל ליפול למקומו, הרשתי לזמן לשוט בצורה הטבעית ביותר שידעתי,

ויתרתי על הצורך המטופש לישון בלילות ואמרתי, בפעם הראשונה בלי מלים, את מה שבאמת התכוונתי אליו.

ללא תפל, ללא עיקר, ללא מטאפורות או דימויים. פשוט אמרתי.

ובכן, אחרי שויתרתי על כל אלה מצאתי אותו שוב.

הוא חייך אליי כמו שרק הוא ידע, ואמר שאני באמת זוהרת כאן. הופתעתי, הרי, שמעתי שגלריה לקחה תמונות שלו,

אבל לא תיארתי לעצמי שאני אככב בגלריה הזאת,

אחרי כל המלים שלא הצלחתי להחזיר לתוך הפה שלי, וכל הימים שמתחתי וישבתי למרגלותיו.

הוא אמר, "יורד בחוץ שולג."

וברגע ההוא, אחרי שגם ככה ויתרתי על הכל, שאלתי אותו עם חיוך,

"האם אתה סומך עליי?"

הוא צחק כשהוא נזכר באלאדין, ואמר "אני חושב שכן" ואז נישק אותי בעדינות.

עצרתי את הזמן. נדמה היה שלרגע לא הבין מה קורה כי הוא כיווץ את עיניו חזק והתנתק מהנשיקה באיטיות,

הסתכל סביב ולא הבין למה שומדבר לא זז סביבו. אז אמרתי לו,

"שים לב, זו המתנה שלי אליך" והתרוצצנו בין נקודות השלג שעמדנו מלכת.

זו התמונה שהייתי בוחרת להקפיא, אבל לא בחרתי להקפיא, כי החלטתי שהחיים כפי שהם עדיפים על כל תמונה במסגרת.

היה הייתה פעם אני, ורציתי לדעת מי אהבה, וכשכל הדברים הפסיקו ליפול רגע, הכל היה סטטי לשנייה גיליתי ש

אהבה נמצאת אתך רק אם אתה רוצה בכך.

אתה צריך לראות שהיא עטופה ביופי ובכל השניות שבחיים שלך

ואם לא תעצור לרגע, אתה עלול להחמיץ אותה.

(בהשראת הסרט קאש בכיכובו של אוליבר ווד למחצה)