כוכבים ופרברים

הדבש נוטף על קצה אצבעותיי

"תבטיחי לי שתפסיקי,

תבטיחי שתפסיקי לפניי."

היה היו פעם קנדי ודן ובשנה הזאת היה חם מאד.
כל השעווה נמסה בתוך העצים
הוא היה מטפס על מרפסות
מטפס בכל מקום
עושה הכל למענה.
אלפי ציפורים קטנטנות נתקעו בשערה
הכל היה זהב.
לילה אחד המיטה עלתה באש
הוא היה נאה, ופושע מאד מאד טוב.
חיינו על קרני השמש וחטיפי שוקולד
זה היה אחר הצהריים של תענוג אקסטרווגנטי
דני הנועז וקנדי הייתה לוחשת
קרני השמש האחרונות של היום שטות כמו כרישים

איני רוצה להחליף אותך הפעם.

נכנסת אל תוך חיי מאד מהר, ואהבתי את זה
התבוססנו בבוץ האושר שלנו
הייתי מלאה בכניעה
ואז היה רווח בדברים
וכל העולם נטה לצד אחד
זה הדבר אותו אנחנו מחפשים
אני מרגישה אותך בתוכי וכנראה שלא נישן יותר אי פעם
אתה כמו המפלצת שבבריכה
בכל מקום בו הסתכלתי
לעתים שנאתי אותך
שברתי את ראשך בקצה המיטה
אבל התינוק, הוא מת בבוקר.
נתנו לו שם,
שמו היה תומאס
אליל קטן ואומלל
לבו פועם כמו תוף וודו.

(*תרגום של קטע מתוך הסרט.)

עכשיו אתה מנקה את הכל בשיא המהירות כדי שלא תצטרך לקרוא שוב אי פעם.

מזריק לעצמך קצת שכחה אל תוך הוריד

וקצת שוכח, זה קצת מחריד, ושנינו יודעים שזה לא לתמיד.

אמרו לך פעם ששבע שנים מתוך עשר 

זאת אומרת, של חיי נרוקמן,

נשרפים בלחכות, לשבת ולחכות,

וככה באמת שרפנו את הזמן.

רק שהיום זה גהנום, גן עדן נחרב

ולמה אנחנו בעצם מחכים עכשיו?

לכן לקחתי את כל האודם, כל הלק, כל המלים

מלאתי את הקירות באוטוביוגרפיות ושירים

והאמת צרבה מכדי לקרוא,

אז אתה מנקה את כל הקירות

ומחכה שאני אבוא.

(אני כתבתי, בהשראת הסרט נהדר.)