כוכבים ופרברים

כמו בשיחות שתמיד היו לנו בחצר ביתך, בין אם בקיבוץ, בעיר, ולבסוף בכפר,

תמיד התרגשת כל כך מהעובדה שבמלים ובמוסיקה, העומק יצר מרחבים ואופק.

התרגשת ששיר יכול להגיע ללב אדם בארץ רחוקה, בכפר נידח או בעיקר זרה,

ולרגש וליפות את העולם, אפילו לרגע.

רצית לדעת עד לאן אפשר להגיע.

בחרת למדוד כל טעם ורגש במילה.

כל פסיק היה טכס והילולה, חורבן וזעזוע.

נגעת בשורש השפה, וביופיה ציירת צמרות במלים.

השפה ושיריך מלבלבים היום ולעד.

גלי האתר מורידים בפירות יצירותך. את חייך הארת ואת חיינו.

אתה עדיין תמיד מאיר.

דויד ברוזה.

זהו שיר לפצועי אהבתנו

אהבות שהיו לנו פה-ושם

עד שהתרצתה לנו אהבתנו

וותר לא הצטרכנו אותם,

הם בביתם, ואנחנו בביתנו

מדממים ודמם.

ביום שתיתן לי לגמור לדבר,

ביום שהכסף לא ישקר

ביום שנעזור למסכן-בהסתר

ביום שתכיר בטעות של חבר,

אם היינו אוהבים יותר,

הסוף היה מחפש לו- עולם אחר

המלים היו יפות מכדי להשאיר אותן ככה סתם.

אני חושבת שהיית מבין אותי.