כוכבים ופרברים

בלילה ההוא חלמתי חלום כדלקמן;

נער נמוך קומה באופן יחסי (קרוב למדי לגבהי שלי)

נעל את שפתיו לשלי

ובהתחלה חשבתי לעצמי שזו סנסציה דיי מוזרה,

ואז נתקפתי אותו הפחד ואותו הלחץ בחזה כמו בשאר הפעמים בהם בחורים יפים הסתכלו לי על השפתיים,

וביקשתי שיפסיק. אבל הוא רק המשיך. ואמרתי לו "די!" ורק אז הוא באמת הפסיק. ואמר לי שאני סתם,

הכי סתם בעולם,

אפילו לא יפה,

ושהוא לא יודע מה הוא כל כך התאמץ.

תחת עצי המטריה במרכז הקיץ, השמש פגשה את הירח* ואני שכחתי כי הייתי עסוקה בלחלום סיוטים בהקיץ.

הכל היה זהב מהזן הרקוב ביותר בגלל שהוא (לא נמוך הקומה, אלא האדם הראוי לנעילת שפתיים)

היה אדם של בוקר, ואני אדם של לילה, ואני סוג של התחלתי איפה שהוא נגמר או שזה היה ההפך או

מה שזה לא היה. כל מה שאני יודעת זה שזה היה תחת עצי המטריה,

אני הייתי השמש והוא הירח

ואני כל הזמן מסתכלת במראה ורוצה לצלול לתוכה. רק היום קלטתי עד כמה אני לא מי שאני מרגישה שאני,

ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.

כשאני עוצמת את העיניים כל מה שאני רואה זה פינצטות, והפסיכולוג אמר שזו הדרך שלי לדמיין שאני משילה קילוגרמים,

אבל לאחרונה כל מה שמרגישים כשמעבירים את היד על הרגליים שלי זה פצעים.

כלי הנשק שלי הוא מלקטת. אבל ככה זה להיות אשת לילה, זה קשה.

זה קשה לפחד כל כך ולרצות כל כך באותו הזמן. זה קשה לחלום על זה ולברוח מזה ולהשתוקק לזה כל כך,

כשהשפתיים שלי רעבות לאף אחד מסוים, ורק לאדם ספציפי אחד שהוא איש של בוקר שמכין חביטות,

ואני כל כך עסוקה ונמסה תחת המשקל ולהחץ ואפילו הפינצטה כבר פוצעת אותי,

לא משנה כמה רגליי יהיו חלקות, זה לא מספיק, זה לא מספיק. צריך לנבור, לחפור, צריך שזה יהיה חלק.

אבל זה לא מתחלק כלל.

שוב יורד עליי גשם,

אבל קליף כבר לא מנגן לי בפסנתר.

ואני כל כך מפחדת שאין לכם מושג בכלל. לעתים אני בכלל שוכחת ממה,

זה פשוט ש

כדי להתנשק, צריך להתקרב מאד מאד, ולפני שנעצום את העיניים;

הוא יוכל לראות לי את כל הפגמים שלא ראה קודם,

ומה אם לא יאהב או יחבק?

ומה אם לא ירצה?

ומה אם לעולם לא ארזה או אהיה יפה בעיני אף אחד?

אולי באמת עדיף היה לולא הייתי מתיימרת להתנתק מהקיר.

(בהשראת When the day met the night של פאניק אט דה דיסקו)