כוכבים ופרברים

3 לנובמבר, 2003

יומני היקר,

היום היה הטקס לזכר ניר ינאי. היה לי נורא קשה, ואני עוד בקושי הכרתי אותו. הכל היה נורא שקט ואז בהפסקה הלכנו אני ואסנת ובכינו ממש חזק בשירותים. אני עדיין לא מאמינה שדבר כזה קרה למישהו שאני מכירה. כש**** ראה אותנו, הוא בא והתחיל לצחוק ואמר "מי הטיפש שיעשה את זה?" ושניר היה ילד מפגר והם כולם צחקו על מה שקרה. אני לא מאמינה שאני בכיתה עם האנשים האלה.

8 לדצמבר, 2003

יומני היקר,

בעוד תשעה ימים יש לי בת-מצווה. מחר אני נוסעת למקום הזה בתל אביב בשביל העבודת שורשים שלי. אני צריכה לשבת ליד _____ וזה פשוט נורא! הוא כל הזמן מקלל אותי וצועק עליי על שאני שמה את הספרים על השולחן, ומאחוריי *** וגם הוא כל הזמן הציק לי. בסוף ברחתי לשירותים ובכיתי קצת ואז זה נגמר. אגב, המורה לאנגלית התקשרה לאמא לומר שאני לא עושה שיעורי בית.

16 לפברואר, 2004

יומני היקר,

היום כשבאתי לצאת מהשיעור נתקלתי בטעות בתמיר, הוא כמובן התעצבן ודחף אותי ממש חזק לקיר. אז בעטתי בו, והוא בעט בי ממש חזק. ואז באתי ללכת משם אבל הוא הלך אחריי אז עשיתי כאילו אני עומדת לבעוט בו ואז הוא אמר "נראה אותך מרביצה לי!" אז אמרתי לו "אני לא מרביצה לבנות" והלכתי משם. חהחהחה.

5 נובמבר, 2004

היום הופעתי בטקס לניר. צמחוני ניגן על הגיטרה ואני שרתי. זה היה לי נורא קשה, גם כי הייתי לחוצה וגם כי הייתי עצובה והקול שלי ממש רעד כששרתי. אחרי זה המורה לקחה אותי הצידה בכיתה ואמרה לי שהיא נורא גאה בי שעשיתי את זה, ואז הבנים התחילו לעשות חיקויים שלי שרה וצחקו עליי עם הדברים הרגילים ("דבה.. פרה.. מכוערת.. שמנה.") הם גם כל הזמן אומרים עד כמה אמא שלי שמנה, ברור שהם לא ראו אותה. אמרתי לה שתבוא ליום מורים שלי עם החצאית הכי קצרה שיש לה.

26 לנובמבר, 2004

יומני היקר, היום אכלתי 2 מילקים ושתיתי 2 שקיות שוקו. אני הרגשתי ממש ממש חרא (בעיקר אחרי מה שהיה היום בכיתה) והחלטתי שאני יוצאת להליכה עם לולו. הסתובבתי בעין שריד החדשה ואז חשבתי שאין לי כח, אז חזרתי הביתה. הרגשתי ממש חרא עם עצמי כשהגעתי, אז הלכתי לשירותים. זה היה מוזר כי לא הייתי עצובה או משו סתם כל הזמן שמעתי בראש שלי את הקולות של הבנים האלה. עמדתי לתקוע את האצבע בתוך הגרון ולגרום לעצמי להקיא. ואז חשבתי על זה עוד קצת. חשבתי על הדברים הטובים שבזה והדברים הרעים (למרות שזה כעיקרון כולו רע!) החלטתי בכל זאת לדחוף את האצבע לגרון אבל פשוט לא יכלתי. אז רצתי לכאן כדי לכתוב. אני מרגישה כל כך מדוכאת, למה זה קורה לי?

23 למאי, 2005

יומני היקר,

היום היה יום זוועתי. הם שוב התחילו לקרוא לי שמנה בשיעור, ואז פשוט אמרתי להם שהם אינפנטילים וטפשים, ואז ____ ממש התעצבן והוא ועוד כמה בנים מהכיתה באו אחריי אחרי שיצאתי מהכיתה והתחילו לבעוט בי, אז התחלתי לרוץ והם רצו אחריי ממש מהר, אז רצתי לחדר של מירי וכבר ממש ממש בכיתי והיא לא עשתה כ-ל-ו-ם. אני לא יודעת מה לעשות יותר, אני לא יודעת למה הם עושים לי את זה. אני מרגישה פשוט חרא. אין לי מה לעשות עם זה, אין לי מה לעשות איתם, אין לי לאן לברוח.

-

לעתים, כשהאור דולק וכבר מאוחר בלילה אני מעבירה את היד על הרגל שלי ומרגישה שוב את כל הצלקות. בפעם האחרונה שספרתי היו עשר. הבטחתי לעצמי שלא יהיו עוד, ובאמת שלא יצרתי עוד מאז. את הצלקות האלה, אני מקדישה לכם. בנים יפים של ח' 6. את כל הפעמים בהם נאלצתי, שלא בהכרח ברצוני, לפצוח בדיאטות קשות ולדחוף אצבעות לגרון, אני מקדישה לכם. את כל הנשיקות שסירבתי לקבל בגלל שאני חשבתי שמשקרים לי- לכם.

כשאתה מסתכל ומחייך אחורה על חיי החטיבה שלך, אני מניחה שאתה כלל לא מעלה על הדעת עד כמה החיים הפשוטים שלך באו על חשבוני, וכשכולם אומרים לי "אנשים משתנים" אני חושבת שזה לא לא נכון. באמת, אנשים משתנים. אבל איזה מן אדם יכול לעשות לי את מה שאתה עשית לי? אתה יודע כמה פעמים גרמת לי להטיח בעצמי את כמה שאני כשלון אחד גדול?

אתה לא יודע את זה, אבל אני ישבתי על המיטה שלי ושנאתי כל סנטימטר מהגוף ומהאופי שלי, וחשבתי שזה הו-כל-כך פתרון נהדר להוציא את כל הכעסים שהיו מיועדים אליך, על עצמי. ואתה יודע, כנראה שאת כל הימים וכל הלילות, ובטח שאת כל הדמעות, אני לא אקבל חזרה. אתה גזלת ממני את אחת התקופות שאני אמורה להתגעגע אליהן, ואני לא אקבל אותה חזרה אי פעם.

טענת ה"שנאתי אותה פעם" לא מרשימה אותי בכלל. מעולם לא נתתי לך סיבה לשנוא אותי, מלבד שהגעתי ליום הראשון של כיתה ז' עם חיוך ועזבתי בכיתה ח' עם חולצה שחורה גזורה וחתכים על הרגליים. ואתה יודע מה הכי כואב לי, מעל הכל?

זה שפעם חשבתי שאני שווה ממש הרבה. ודווקא נראת דיי טוב, ושהמון אנשים אוהבים אותי, אבל אתה פשוט הכרחת אותי להאמין שזה לא נכון, שאני מכוערת ושמנה, ושמנה, ושמנה ולא שווה כלום. ועכשיו כולם מנסים לשכנע אותי שהשתנית, שאתה חתיך עכשיו אז זה בטח בסדר. אבל לא. אתה מכוער.

אתה תשאר מכוער בעיניי לנצח.

אולי יום אחד הצלקות האלה יטשטשו וכל הדפים ספוגי הדיו והמים יעלמו בערימות גבוהות של יומנים, אבל אני לעולם לא אוכל לסלוח לך כי כל הימים האלה חלפו לידי ובגללך אני כל כך נזהרת ומעדיפה להבלע מאשר לבלוט. ובגללך בניתי לעצמי חומות שאני לא מצליחה באמת לפרק.

אז אל תצפו ממני להיות סלחנית ולחייך ולומר כמה אני שמחה שהוא זוכה במישהי ששווה פי אלף יותר ממנו.

לא מגיע לו שומדבר. הוא אפילו יותר מכוער ממני.

(הכי מפחיד אותי שהקונוטציה הראשונה שלי לשם שלה יהיו הפנים המכוערות שלו.)