כוכבים ופרברים

אף אחד לא יודע את זה, כי כשמסתכלים בפעם הראשונה יש לו פנים מאד חלקות ומאד לבנות,

אבל אם מתקרבים מספיק רואים שלפיטר יש המון נמשים קטנטנים. וגם כשהוא מחייך על הצד, יש לו רק גומה אחת, וכשהוא מחייך בשתי לחיים יש לו שתי גומות קטנות וצנועות וכולם יודעים שיש לי נקודה חלשה לגומות.

פעם כשישבנו על ספסל באמצע העיר, הוא סיפר לי את איך שהוא למד לנגן בגיטרה ואני כמעט בכיתי. מוזיקאים תמיד מרתקים אותי, כי תמיד התיימרתי להיות כזאת ואף פעם לא הצלחתי- ובכל זאת, עילוי המוזיקה הזה, בעל העיניים הגדולותגדולות הסכים לשבת איתי על ספסלים במרכז העיר ולנגן בזמן שאני אתיימר לשיר. כששאלתי אותו איך הוא כותב את כל הדברים הנהדרים האלה, הוא אמר שהוא לא יודע -משך בכתפיו בצורה אופינית- ואמר שהוא פשוט שומע את זה ברחובות, מכוניות, צעדים. הוא שאל אם גם לי יש את זה, וזה היה נשמע קצת כמו הדרך שבה המילים נכנסות לתוך הראש שלי. אבל פחדתי להגיד.

אני לא אתיימר להיות כותבת גדולה כאן, שום עילוי ספורתי או משהו בסגנון, הרי פיטר יש רק אחד וכל עוד הוא מחבק אותי, מי אני שאתלונן?

בכל אופן, אני ופיטר  נולדנו באותו התאריך, השבעה-עשר לדצמבר רק שהוא נולד ב90' ואני שנה אחריו, אבל אנחנו מבולגנים באותה צורה, ואנחנו מתאהבים באותה צורה, רק שהוא צולל הרבה יותר באיטיות ממני ואני בכלל שוקעת, אבל הוא אומר שהוא אוהב את זה בי, אז אני מניחה שזה בסדר.

פגשתי אותו בתחנת הרכבת. הוא ישב וניגן כמו שרק הוא יודע. אתם מכירים את הגיטריסטים המוזרים האלה שמתופפים על המיתרים? אז ככה. והוא ניגן על איזו גיבסון יד שלישית שנראתה כאילו הייתה בגהנום וחזרה כדי לספר על זה, אבל הייתה לה עדיין אקוסטיקה נהדרת והוא ניגן בצורה יוצאת מן הכלל. התביישתי לבקש לנגן משהו, האמת היא שהוא הציע אחרי שעמדתי רבע שעה והאזנתי לו. שאלתי אם יש לו בקשות מיוחדות, והוא אמר "רק לא hey there delilah, נדמה שכל הנשים בניו-יורק רוצות שאני אנגן להן את זה". צחקתי, ואמרתי שאני אתן לו טעימה ממשהו שמזכיר לי את עצמי. אז ניגנתי לו את "יומולדת", כי זה אחד השירים היחידים שאני זוכרת בעל פה, והוא חייך כשפתחתי את הפה והיגתי אותיות כמו ח' ור' כי הוא לא היה רגיל למבטאים כאלה. הוא אמר שאני מנגנת לא רע, ואני אמרתי שהוא שקרן ממש גרוע והוא חייך עם שתי גומות. לפני שעליתי על הרכבת, שאל לאן פניי מועדות.

"לא יודעת, ואתה?"

"אני בסוף עוד אגיע לג'וליארד"

ידעתי שהוא לא משקר, עילוי מוזיקלי כמוהו לא יכול להתבזבז על פחות. יום אחד אני באמת אראה אותו מנגן על במת ענק ומזעזע את העולם עם הסגנון החדש והאופייני כל כך לו. מאז, כל יום היינו נפגשים על יד הקשת הגדולה שבמרכז העיר והיינו מספרים אחד לשני סיפורים. לפעמים הוא דיבר ואני הקשבתי, לפעמים הוא שתק ואני שיקרתי אבל דווקא הרבה גם סיפרתי באמת. סיפרנו על הפעמים הראשונות שלנו בטיימס סקוור, איך הוא כמעט נדרס מרוב הלם ואיך שאני הייתי המומה ותפסתי חזק בזרועתיה של ג'ורג'יה וחייכתי כי ידעתי שכאן אני אגור. גם התנצלתי בפניו, על שאני באמת חושבת שאין שיר יותר ניו-יורקי עבורי מ"הי ד'ר דלילה" והוא אמר שהוא סולח, שאני בכל זאת בחורה אחרי הכל, אז נתתי לו מכה קטנה על הברך והוא חייך חצי חיוך עם גומה אחת.

בפעם הראשונה שהתנשקנו העלים כבר התחילו לנשור בסתיו והוא בדיוק סיים לנגן לי את "שיר לסירנה" של טים באקלי, רק בגרסא שונה ממה ששמעתי ואני הייתי מוצפת, כל כך מוצפת שכל תו שלו התחבר לי למלה שונה עד שכבר לא יכולתי לשאת בזה עוד והמילים התחילו לנזול לי על הלחיים, עד הסנטר ולבסוף נשרו על הג'ינס הבלוי שלי. הוא לא שאל למה אני בוכה, הוא ידע שעם מוזיקה לא צריך לשאול, אז הוא פשוט נתן לי לשבת וליצור צורות אמנותיות על הג'ינס שלי עם דמעות שקופות. כשהוא סיים, הוא חייך חיוך עדין בלי שיניים וראיתי שגם הוא קצת התרגש יותר מהרגיל. ברגע הזה בדיוק פתחתי את הפה כדי לומר לו משהו שאני כבר לא זוכרת מה היה, אבל הוא דחף את האצבע על הפה שלי ואפילו בלי לומר "את תהרסי את זה", הסתכל עליי לרגע ונישק. סתם ככה, נישק.

זה לא היה כמו בספרים, אתם יודעים- כשכל העולם פתאום מסתובב סביבנו או נעצר. אהבתי את זה ככה. כשהכל המשיך, הכל הטשטש מרוב מהירות וכאילו לרגע שמעתי כמו שהוא שומע. ילדות קטנות קופצות בחבל, איך שהסוליה של הנעליים שלהם נוחתת בעדינות על האספלט, ואיך שמכוניות צופרות בצד השני של הרחוב, ואיך שמישהו שופך מים, ואיך שבקומה העליונה של איזה בניין מישהו שומע מוזיקה קלאסית, ואיך שקומה מתחת יש זוג שרב, ואיך שהכל מתחבר במן הרמוניה נהדרת בניו-יורק, ולא רציתי שזה יפסק אי פעם. בדיעבד, הוא אמר לי, גם לו קרה משהו מוזר מאד. הוא תיאר את זה כאילו הוא הפסיק לשמוע, מן שקט טוטאלי וכל מה שהוא שמע זה את הקול שלו אומר מלים תלושות שאיכשהו התחברו כמו פנינים, אחת אחרי השנייה בסדר מופקד והרמוניה שקטה. הוא אמר שדבר כזה מעולם לא קרה לו, וחייך אליי מאוזן לאוזן כשאמר את זה. "כנראה התחלפנו, לא ידעתי שככה את מתחילה לכתוב"

מאז אנחנו יושבים כל יום, אחר הצהריים על הספסל במרכז העיר. הוא מנגן, אני מתיימרת לשיר. בחורף במעילים, בקיץ בסנדלים. כך או כך, לו יש נמשים בלתי נראים, וגומות צנועות, וכשהוא מנשק אותי אני שומעת לרגע איך זה נשמע מגן עדן, וכשאני מנשקת אותו בעדינות הוא שומע איזה בלאגן מתחולל אצלי בראש, אבל כבר אמרתי, שנינו ילדי השבעה-עשר בדצמבר ולכן גם הוא בלגניסט, ובשבילו זה הסדר הגדול ביותר. אז אני מניחה שאנחנו זוג קצת מוזר, כשהוא מתופף על המיתרים ואני יושבת ישיבה מזרחית על ספסלים מלוכלכים בניו-יורק, אבל אני חושבת שאנחנו קצת משלימים אחד את השני.

הוא ידאג למוזיקה, אני אדאג למלים.

(*קצת בהשראת "אוגוסט ראש" בכיכבם של פרדי היימור וג'ונתון ריס מיירס)