כוכבים ופרברים

א. באותו הערב בשדה התעופה החלונות נצבעו ירוק על שמך. חשבתי על הרבה דברים בשקיעה ההיא, כמו סוכריות, ושוקולד, ועוגות גבינה עם תותים וקצפת, וגם חשבתי קצת על מוות, והתרסקות מטוסים, ומאיר אריאל, ופתאום נתקפתי הבנה שלא אליי אתה מביט*, אלא גם אתה לכיוון החלונות הגדולים רגע אחרי ש אתה אמרת לי "זה כמו לנשק חסרת שפתיים"** ולא הייתי מסוגלת לנשק אותך בכל כולי אחרי כל הגהנום שעברת בגללי ובזכותי. כל פעם שפקחתי עיניים כדי לבדוק ששלך עצומות, חשבתי שבדיוק לרגע הזה אני עומדת להתגעגע בעוד פחות מרבע שעה, ואיך שעיניך לא יראו כך שוב אי פעם, ובטח שלא בשבילי, ואולי זאת הפעם האחרונה שאני אטעם אותך.  אז החלטתי לעמוד כנגד זה ולנסות לקבור את השאריות של חברות מצולקת בגינה האחורית, אבל אתה חייב להבין אותי כי קשה לי. כשאתה אומר שאתה עוד מאוהב, ואם זה נכון- אז מה כבר אפשר לעשות? זה קשה להשאיר את כל הרגעים האלה מאחוריי. וגם לי קשה שיהיה לך טוב (גם בלעדיי***), ואני יודעת שבאמת יהיה לך.

ב. את מכתב הטיסה שלי כתבת בכתב יד עגול וגם בכלל לא אמרת "אני אוהב אותך" באף שורה, ומאד רציתי שתגיד לי את המלים האלה (גם אם כבר אין מה להציל). בכל זאת, המכתב הזה עם הכתב העגול זה הזכרון המושלם ממך, כי באמת יש לך חיוך דיי מעוגל בקצוות כשאני חושבת על זה.

ג. "שלום, את כבר בודדה? מרגיש כאילו הקיץ עבר מאד לאט. מצאנו את האדמה תחת רגלינו והיא הייתה קרה מרוב החום ששאבנו מתוכה. זוכרת איך את בלטת כששאלת אותי לאן לפנות? בתוך שדה החמניות ההוא קלטתי שאני בעצמי לא יודע. ואני הייתי עיוור צבעים, כמו שאת בוודאי יודעת, ולכן לא הבחנתי בשילוב הפסטורלי של העניין, והאמת היא שכשאני יושב וכותב לך את זה אני מרגיש טיפש, וזו הפעם הראשונה שאני מודה בכתב שאי פעם הרגשתי טיפש. אבל כל המלים האלה באמת מיותרות, את עולה על מטוס עכשיו ובטח תשכחי ממני ברגע שתנחתי ותהיי מוצפת. אני יודע שאת מפחדת להסתכל מקרוב על הדברים מחשש שהפנטזיה תתממש או תתפוגג, אבל בכל החלומות שלי אני לומד לנגן גיטרה ממך, למרות שההפך הוא הנכון. וכאן, לפני שאני אסיים אני רוצה לומר שאם פגעתי בך, אני מצטער. אנא, אל תחשבי שזה היה לי קל. תהני על האדמה בה בני דורך האמיתיים צעדו, תנשמי אוויר מזוהם, אוויר נקי, תשאפי הליום ופחמן-דו חמצני, ותכתבי על הרבה חיוכים ששונים משלי, ועל גומות שאת כל כך אוהבת שאין לי. ותחייכי בעצמך."

ד.  נוכח האירועים שקרו, והמכתב שקראתי, נחתתי על אדמת ארץ האפשרויות הנצחיות, ושכחתי. בסדר, אז אני משקרת, יש מעט מאד רגעים בחיים שלי אותם באמת הצלחתי לשכוח, ואני לא מצליחה להזכר בהם כרגע אבל הנשיקה האחרונה היא לא אחד מהם. ואני לא מדברת על הסרט עם זאק בראף, אלא על מה שקרה לרקע החלונות הגדולים שבשדה התעופה. אתה יודע, כשכל החלונות נצבעו בירוק. בטח שאתה יודע, הרי היית שם בעצמך.

*לא אליי אתה מביט, בהשראת "הכי יפה בעולם" של מאור כהן.

**בהשראת Kissing The Lipless של השינז.

***שורה מתוך "קשה לי לחשוב" של שייגעצ.