כוכבים ופרברים

הכוונה היא שלא תוכל עוד לעזוב לי את היד כשאנחנו עוברים דרך המון אנשים במסיבה לא-כל-כך פרועה בלב שומקום ("לשומקום אין לב, זה ידוע"). ואם לרגע אשלול ממך כל טיפת רצון אישי, עדיין לא תאהב אותי כפי שאתה יודע לאהוב ולא תאחוז לי ביד ותמנע ממני ללכת.

עכשיו אני יודעת ש"אנני הול" בכלל אמור להיות סיפור רצח, ואני מניחה שככה זה כל סיפורי האהבה הגדולים ביותר. הם סיפורים משניים שאיכשהו תפסו פוקוס. קצת כמו -אתה יודע- אנחנו. וכולם כל כך התפארו בגומות שלא היו לך, ובקצוות השפתיים שנראות לי פתאום שונות מן הרגיל ואני הייתי עסוקה בלהיות אבודה בהמון. אתה, לעומת זאת, היית עסוק בלא לחפש אותי.

מצחיק לשמוע אותך מצלצל את המלים האלה על קצה צווארי, בעיקר אחרי שהחורף עבר גם בלי שתחייך אליי או תמליץ לי על המלים להדביק ברצף מסוים. אין אקורדים מספקים בעולם הזה, אין ספרים שיודעים להסביר בדיוק את התחושה או מדריכים שידריכו אותי דרך כל זה. הכל קצת תלוש ואין לי פרחים בשיער, רק שורשים בצבע חום, אבל אתה מוכן לנשק אותי בכל זאת?

אין לי שום כוונות להיות נערה מניפולטיבית שתתמרן אותך עד שתיפול על ערמת שירים שאכתוב לך לכתוב עבורי. תאהב אותי אם אתה רוצה, תשנא אותי אם אתה רוצה. כך או כך אהיה מאד טובה אליך כי אני לא מכירה דרך אחרת להיות. אבל את זה אתה כבר יודע.

השעה הייתה שבע בבוקר וכל הנשים בלוס אנג'לס קשרו את שרוכיהן* ואתה נשענת על הכרית ואמרת לי שאין שומדבר טוטאלי בעולם הזה ואני הרגשתי שאנחנו הכי נצחיים והכי אנושיים כשהארטיקים נזלו על פרקי כף היד שלנו. שלי בטעם תות, שלך בטעם ענבים- הלשון שלי אדומה לחלוטין ושלך גוון סגלגל. יש שיגידו שעכשיו אלו סתם ברבורים של ילדת קיץ שאיכשהו נכלאה לקשר חורפי עדין, אבל המזגן שלך תמיד היה דלוק והרגליים המלוכלכות שלי תמיד התהלכו בצורה עקומה אז אין טעם לדבוק במטרה (ומה המטרה בכלל?).

אז כשהסברת לי, אמרתי "אה"

ולפני שנה שאלתי במי אתה מאוהב, ואמרת "בה".

ועכשיו עבר הרבה זמן ומותר לאכול ארטיקים.

שי.

*בהשראת שורה משיר של ג'קס מנקין, שבא הוא אומר The LA girls were lacing up their sneakers.