כוכבים ופרברים

הדבר הראשון שקראתי שלך היו המלים הללו;

"לנתח עפ"י פלייליסט? אני די משוכנעת שזה יצא נבוב. הרי, השירה נכתבת מתוך תודעתו של אמן מסוים, שהוא מן הסתם, לא אתה. אז אפשר להביע הזדהות, אבל לא בהכרח יצביע על דבר ממשי שאפשר להגיד על פס האישיות שלך, אתה לא חושב? מה גם, שלא מדובר בפאזל, ואין שיר שאפשר להדביק אותו אליך בשלמותו מפני שאלו מחשבות שאינן שלך!
 
(הו. אני מדברת שטויות.)"

ואני, בנסיון מעורר רחמים במעט עניתי, "למען האמת, לדעתי, ישנם שירים שיופיים הוא שניתן לפענח כל אחד לפי בעייתו, ובשירים כאלה כן ניתן להשליך את רגשותך על השיר, והשיר בעצם באמת יבטא כל רגש קטן שנוטף ממך. ואם תבקשי ממני שיר כזה, אני אוכל לתת לך דוגמאות. בכל אופן, דעתי היא שהוא התכוון שעל פי צירוף כל השירים האלה יחד ניתן לזהות את התקופה שהוא עובר. 
[חחח, נדבקתי בשפתך הגבוהה- אך אל חשש. כאפת שטות קטנה תחזירני למצבי הטבעי והמטופש. :)] "

אילו ידעתי בזמן שאצבעותיי כתבו את המלים הללו, שאת, הילדה הנלוזה ההיא עם גיבוב המלים הנלוז עוד יותר תהפוך להיות משמעותית כמו שהפכת להיות.

בכל פעם שאני מתישבת לכתוב עליך עולות לי מספר תמונות לעיניים-

האחת היא שלך יושבת על החלון הגדול ומעשנת סיגריה, בזמן שאני שוכבת על המיטה ומחטטת ביומן שלך.

זה מרגיש ליכל כך טבעי פתאום, כאילו היינו כך מאז ומתמיד וכך באמת נועדנו להיות.

התמונה השנייה היא במרתף שלך, ואת מקריאה לי את הפוסט שכתבת לי, ואני ממש ממש בוכה בשקט ואת מחייכת

ומבינה

ומחבקת חזק כמו שרק את יודעת

גם בלי לשאול.

ואת צדקת, אני באמת שוברת שורות כמו שועל קטן,

ואני באמת קשה לעיכול,

ואת באמת הוצאת אותי מהקליפה שלי.

השלישית היא במפרסת הקטנה שליד החלון שלך ושל קורל. שמת מספר שמיכות, הלבשת אותי בשמלת ערב ועקבים.

ברקע התנגן הדיסק של הבילויים, ואנחנו שחררנו לאוויר דברים שאחזנו בהם יותר מדי זמן. ואז התחיל השיר "שוש אלמוזלינו" שלימים הפך לשיר האהוב עליי, ואז את התחלת לדבר ואני התחלתי לבכות. כשהשעה הייתה 00:00 התחבקנו חזק ולא פחדתי יותר ובאמת שמעולם לא התרגשתי ככה.  

האחרונה שעולה לי היא על המיטה שלך. הטלפון הכתום מוצמד לי לאוזן ואני אומרת "שיהיה לך יום טוב, לירן" ומנתקת, ומחייכת.

ולולא ישבת לידי, בטח לא הייתי מסוגלת, ובטח שלא עם חיוך על הפנים,

ולצחוק אחרי זה, באותו היום.

את מבינה, אני לא יכולה לעשות עם זה כלום. אני רק מגמגמת כל הזמן.

אין לך צורך שאהדהד לך כמה את מדהימה, מוכשרת ואינטלגנטית ("הו הו! אינטלגנציה! אינטלגנציה!!"), את הרי יודעת את זה, ואת יודעת שאין בעולם מישהי שאני אוהבת כמו שאני אוהבת אותך.

את המלים אותן את הקדשת לי, אני מחזיקה הכי קרוב ללב.

סביון, את אמנית אמיתית, יותר מכל אחת שתפסה טרמפים לתל אביב וחזרה כדי לספר על זה,

יותר מכל המזדיינות בשירותים שמעשנות ג'וינטים ואומרות שככה הן חוות את עצמן באמת-

הרי מלים הן רק אמצעי-

מה שעומד מאחוריהן זה האמנות האמיתית שלך.

וגם אם את טוענת שהכל הצגה,

אז הרי לך שאת שחקנית נהדרת.

ויש לך את זה, ויש לך אותי, ושנה הבאה את תשחררי את כל האזיקים שכובלים אותך לכאן,

ותהפכי שולחנות כמו שרק את יודעת.

את באמת מדריכה יוצאת מן הכלל, ואני מעולם לא הייתי חניכה שלך אבל אני יודעת ש

את עומדת לשנות עולמות. את מהקמים ועושים,

היוצאים ומזיזים,

את באמת גם תזיזי הרים,

והכל בחיוך מתנשא ותלתלים בהירים בקצוות.

עם תחתונים או בלי, את מפילה מהרגליים,

במלים או בשתיקה, את באמת יוצאת מן הכלל,

את כזאת חומר נדיר, בחיי, סביון שאת לא תופשת בכלל כמה שאת

הכי מיוחדת בעולם.

והשנה הייתה שנה קשה לכל הדעות, וגיל שמונה-עשרה יפתח לך הרבה דלתות ואת תדעי באילו לבחור,

ולפעמים לא תדעי, אבל אני לא דואגת בכלל כי יש לך

שכל בראש, ורגליים בנעליים,

וזה כבר יותר ממה שיש לאחרים.

אין מה להסתכל לצדדים.

את הרי יודעת שצדקת כשאמרת שאני ואת הולכות על אותו השביל לכיוונים שונים,

ואת עכשיו עושה פנייה שאני כנראה לא אעשה באותה צורה, אבל אני מסרבת לעזוב לך את היד.

אז בזמן שאני אוחזת לך ביד אני מחייכת לעצמי (וגם קצת לעצמך) ומאחלת לך שבאמת תלמדי בשנה הזאת,

וזאת באמת השנה האחרונה שאת יכולה להחשיב את עצמך ילדה כי תשע-עשרה זה מאד מאד גדול, כמעט מבוגר,

אז תנצלי את השנה הזאת לעשות את כל השטויות שלא הספקת, וגם לקצת רצינות,

ותנשמי באיטיות את כל הרגעים שבעתיד תאמרי שנזלו לך מהר מדי,

תרוצי יחפה, תנפנפי בקונדומים,

תחייכי באמת.

הכי יפה לך ככה.

אוהבת המון המון,

עמיתות.