כוכבים ופרברים

שוסטר נשען על העץ הגדול בגינה שלו ואומר לי

"פשוט אין לך מושג, מה?"

אז אני מביטה בו במבט מבולבל.

הוא קם בפתאומיות והולך חזרה לכיון הבית שלו, נכנס דרך הדלתות אל תוך המטבח ואומר

"את מבינה, מיצי, יש דברים שאסור להתפשר בהם."

ואז הוא שולף מהמזווה שלו חבילת פופקורן למיקרו. הוא מחייך ואומר, "אי אפשר לראות סרט באמת בלי פופקורן. לא מתפשרים!"

אני צוחקת, זה תמיד מטריד אותי שהוא מדבר ברצינוּת כזאת והוא תמיד מפתיע אותי כי קשה לדעת מתי הוא רציני ומתי לא.

אז הוא הכניס את הסרט לדי.וי.די, "לפרק את הארי", עוד אחד של וודי אלן.

ואנחנו באמת רואים את הסרט, רק שאני יותר רואה אותו, וכמה העיניים שלו כחולות גם כשהסרט משתקף עליהן,

וכמה שהוא לועס באיטיות ובשקט וכמה הוא  חושב לעומק על הכל ו

אני מבזבזת את חיי בזמן שהוא משנה את העולם.

בסוף הסרט הוא ממש צוחק עליי ושואל אם הבנתי משהו, ואם בכלל הסתכלתי על הסרט (אני מכחישה באופן מובהק שבהיתי בו בצורה ממושכת, למה לתת לו את התענוג?) ואחרי שהוא מהנהן קצת ומנסה להסביר לי את כל הדברים שהוא חושב שלא הבנתי, הוא שואל אם אני צריכה משהו.

"אני צריכה יין משובח ואתה, ואתה צריך להיות נחמד יותר."

אחרי כמה זמן אנחנו עוד יושבים במיטה שלו, אבל הפעם בשקט מוחלט. הוא בוהה באוויר,אני בוהה בו.

הלוואי וידעתי לומר את כל מה שאני רוצה באמת. זאת אומרת, כל כך הרבה רגעים חלפו לידי רק כי פעלתי בצורה זו ולא אחרת,

ודווקא בגלל ששתקתי ברגעים מסוים, ופאקים קטנים של חסרת-בטחון ורצף המחשבות נקטע כי

הוא שואל "על מה את חושבת?"

אז אני מודה ש"על כל האהבות שיכלו להיות לי, אילו רק חשבתי על משהו מקסים לומר."

אז הוא מחייך, מאד מחייך,

ואומר שזה הדבר הכי מקסים שיכולתי לומר באותו הרגע.

אני לא רוצה שהוא ינשק אותי, אני רק רוצה שהוא ימשיך לחייך אליי ככה,

זה רגע כל כך נדיר. אין שום דבר מושלם מהרגע הזה בדיוק.

ואז אני נותנת לשוסטר נשיקה קטנה על הלחי ואומרת "לילה טוב"

מניחה את הראש בעדינות על הברכיים שלו ועוצמת עיניים. הבריחה המושלמת ועדיין,

ככה אני מרגישה כל כך קרובה אליו.

כל כך מודעת לכל חלקיק גוף שנוגע בשלו, כל פיסת עור.

הוא אומר לי,

"את דווקא מאוד מקסימה, מיצי"

וזה באמת הדבר הכי מקסים שהוא יכל לומר באותו הרגע.