כוכבים ופרברים

זה היה ערב מגה-פסטורלי, שוסטר בהה בקיר בשקט.

הנה הבאמפר הראשון שלנו.

נעמה, האקסית, התקשרה ואני נורא קנאית.

"היא לא מסוג הבנות שהייתי מביא הביתה"* הוא מנסה, ואני לא יודעת להקשיב במקרים כאלה,

אני סוחטת ממנו מחמאות ואז מוותרת עליהן בהינף יד.

הוא שונא את זה בי.

("לא שונא" הוא מתקן, "מסתייג".)

אני לא מדברת, כאן אפשר לקחת רק מחברת.

על הפעם הראשונה הוא הסתכל עליי בחיוך כמו מי שפיצח את הקוד אבל שומר את הקלף קרוב.

רציתי לומר לו ש

זה לא הוגן ככה,

כשידו בכל, וידי בכלום,

ולי אין איזו נעמה אחת שתגרום לבפנים שלו להשתגע, והוא גם כזה נאור, הוא בכלל לא קנאי, ממש לא,

והבטחתי שאני לא אעשה את זה, אבל גלוזמן היה

קנאי בצורה חמודה. ולא היה לו במי בכלל.

כאילומה, קשה לך לעשות את עצמך או משהו? אני מתחרפנת כאן. אני שונאת את מי שאני הופכת להיות במקרים כאלה.

הוא אומר,

"די," ואני קוטעת אותו. הוא לא מצליח לראות, ממרומי השיער השחור שלו והעיניים הכחולות,  

לא מצליח להרגיש מה זה להיות נמוכה ושמנמנה עם עיניים חומות, והוא קוטע לי את המחשבות בכך שהוא תופס לי בסנטר.

אני רוצה לרוץ ולא זזות לי הרגליים.

אולי עדיף כך גם ככה.

הוא אומר,

"את לא כמוהה, את לא צריכה אצבעות כדי לנגן, ואת לא צריכה מלים כדי להנהן, ואת לא זקוקה לבעל כדי להתחתן."

אני מחייכת קצת. זה מצחיק אותי כשהוא מדבר בחרוזים, וזה בדרך כלל לא אומר לי כלום.

ובבת אחת הכעס השתחרר ושוסטר חזר להיות האדם היפה ביותר עלי האדמות, ואני הכי ברת מזל והכי אדומת שיער,

והיינו הכי אמנותיים ביחד שידענו להיות,

והוא המשיך לצחוק עליי ואני המשכתי להעלב,

בינתיים גם השמש המשיכה לשקוע ולזרוח, ואנשים המשיכו לקום לעבודה ולשרוך את השרוכים, וגם  לפעמים לזכור לחייך,

והרגשנו בגג העולם במשך אותו שבוע,

ומי זאת נעמה בכלל.

(הבחורה הכי יפה בעולם בערך.)

*בהשראת If it Makes You Happy של שריל קרואו.