כוכבים ופרברים

בוא נפרוש את הרגע הזה למספר מאיות שניות.

ככה הרבה יותר קל לראות את התהליך, איך שאט אט הלב שלי נופל לתחתונים, ואני קופאת בזמן שגם אתה קופא, רק שאתה קופא מתוך הוכרה בעובדה שזו בוודאי הפעם האחרונה שתסתכל על הצד הזה של הבמה ותרגיש שמותר לך לטעות בלב שלם. אתה יודע שאתה עוד ילד על סף ההפיכה לגבר, ולכן אתה קופא- מנסה למתוח את הרגע שיספיק לך לשנים שיבואו, שיום אחד כשתהיה בן 46 ותשב בבית שלך אחרי יום ארוך בעבודה, תוכל לחייך אחורה ולהרגיש שמיצית,

אבל אף פעם לא מרגישים כאילו מיצינו.

ואני קופאת כי אתה רואה אותי בפעם הראשונה, אחרי כל כך הרבה כמיהה.

ובאמת, שברגע שחייכת אליי ניסיתי להרגיש את זה על העור שלי באמת, ולרגע הכל נראה לי נורא פשוט ונורא שקט, והלב שלי פעם כמו שהוא לא פעם הרבה מאד זמן, וזה רק כי אתה חתיכתפרצוף יפה שאפשר להדביק עליו דברים בכל מקום, והדבר היחיד שאני רוצה להדביק עליך עכשיו זה את השפתיים שלי.

ואם כבר פורשים את הרגע הזה, אז אני חייבת להסביר לך שבשנתיים האחרונות של החיים שלי הייאוש נעשה יותר נוח מאשר הלחימה על האושר, וזה לא מעניין אותך בכלל, ואני מבינהאת זה, אבל עכשיו אני מברברת בשביל עצמי. העיניים שלך מאד מגוונות, גם הקפלים של המצח- תמיד אהבתי כאלה כי זה נראהכאילו אנשים שיש להם את זה הם מאד חכמים ולי תמיד היה רק נקודות של כיווץ גבות. אני לא רוצה להיות הנערה המחושבת יותר, מבחינתי עכשיו לרוץ בגשם של זיעה ולהדביק את עצמי לכל זכר בעולם- העיקר להרגיש משהו על העור שלי אבל דווקא כשאני מקלידה את מלים אלה תמונתך עולה בראשי,

ואתה עומד בגופיית סבא ואתה נראה נורא מרוצה, וכולם אומרים ש

אתה צוחק לי בפנים

ומוסיפים קריצה,

אבל שבעצם אתה דווקא לא כזה נחשב, ושדווקא יכול להיות יפה לי "ביחד" ואולי אפילו "ביחד איתך".

אז במאית שנייה מהרגע שהרגע פרשתי בפניך, עלתה במוחי תמונה, ואנחנו שוכבים על המיטה שלך, על הצד, ואני מעבירה את ידי בשיער שלך וזה סבוך וקשה ואתה מעביר את ידך בשלי וזה רך ונעים לך, ואני מחייכת אליך ואתה מחייך גם אתה, והדברים האלה לוקחים נצח ואני נחבטת עכשיו בין שני כוחות טבע בלי נשלטים. האחד; התקווה, הפנטזיה שמזינה אותי ואומרת שבאמת יש סיכוי שזה יקרה, ועוד נשכב על המיטה הזאת, ועוד הלב שלי ימשיך ליפול לתחתונים בכל פעם שתחייך אליי ולא דרכי, ושתבוא לאסוף אותי עם האוטו והנשיקה על השפתיים תהיה הדבר הכי טבעי ואתה תגיד עליי דברים כמו "לא חסר לה כלום" כאילו שאתה באמת מתכוון לזה. והשני; הריאליות. הרי אתה כזה יפה, ובטח עוד מעט גם עוד מישהי תשים לב לזה, ובטח גם שמו לב לזה כבר, ויש לך גם אופי דיי כובש ואתה נראה כמו בחור עם ראש דיי פתוח ולא לוקח הרבה לשים לב לזה. ולמה שתסתפק בי, חסרת בטחון וחן.

היצרים האלה גואים בי, בצורת קיא ורבלי, ואז אני מברברת משהו בסגנן "טוב, לא המון אבל בכל זאת",

ואתה רואה שאני כזאת לחוצה, אני חושבת שאתה אולי אפילו נהנה מזה,

ואז אני הולכת משם, ואני מתפוצצת מבפנים,

מחכה למקום בו לא תשמע אותי יותר ואומרת

"יש!"

וגם אם לא נתנשק אי פעם, וגם אם עברה שנה מאז הפעם הראשונה שראיתי אותך,

לפחות קמתי ועשיתי משהו.

וזה כבר שווה משהו, לא?

הלב שלי היה בתחתונים ואתה בכל זאת חייכת והסכמת, אז אולי בכל זאת יש כאן עוד משהו לגלות.