כוכבים ופרברים

אני נשענת על אחד העמודים בכניסה לקניון ולשם שינוי שותקת.

היא משתגעת, היא לא רגילה אליי ככה. היא שואלת מה רע לי. קשה לי להסביר לה שזה לא איזה דבר אחד, זה בכלל לא ככה.

היא חוזרת הביתה בידיעה שעוד חצי שעה יבוא אליה מישהו שלא צריך הרבה שכל כדי לראות שהיא מיוחדת,

ולהמשך אליה, וגם לא רק פיזית אלא נפשית.

אני חוזרת הביתה בידיעה שמחכה לי החדר המבולגן שלי ועוד לילה של התבוססות בארומה של עצמי.

התבוססות בידיעה שהמצב שלי כרגע לא מאפשר לי להיות מאושרת, או אפילו קצת שמחה,

ואי אפשר להשתמש בזה אפילו בשבילטיפת יצירתיות כי זה רגש טהור מכדי לכסות אותו ביופי.

הרגשות המכוערים שלי לא ניתנים לכיסוי על ידי מלים. לא הפעם.

אני לא מחפשת משענת באף אחד, אין לי צורך שתחייכו אליי ותגידו לי כמה לא יפה לי העצב,

אני יודעת שלא יפה לי שומדבר.

כל מה שאני צריכה זה להרגיש שיש שם מישהו. כי מלים לא שוות שומדבר בלי מעשים. וכולכם יכולים לומר יפה מאד שאתם אוהבים אותי אבל בסופו של ערב למרות כל האהבה הזאת שאתם כל כך נוהגים להתפאר בה, אני עדיין חוזרת לחדר בוכה ואתם עדיין יוצאים בלעדיי. ולא, זה לא מופנה רק אלייך, אלא באמת לכל האנשים שחושבים שטלפון זה מכשיר חד-כיווני ועל אחריותי לפעול אם אני רוצה לשמור על קשר עם כולם. ואני לי את הכוחות האלה עכשיו, ובאמת, הלוואי והיו לי.

אין לי כוחות לקום מהמיטה בבוקר, ואתם בכלל לא רואים את זה.

אני לא כועסת עליכם, אני מבינה אתכם לחלוטין. גם לי אין חשק לראות את עצמי יותר, אך לצערי אני כלואה בתור העור הזה, תחת שכבות העיוות והשומן, ואין לי איך לצאת מפה שאינה כוללת התאבדות. ושלא תחשבו שלא שקלתי את זה.

הלוואי וידעתי להסביר לעצמי למה אני פשוט לא מסוגלת להיות שמחה, באמת שאני לא מבינה למה אין חוצץ בין השנה שעברה לחופש הגדול, ואולי החוצץ הוא שבבת אחת הכל נעשה הרבה הרבה יותר גרוע, וזה לא בשליטתי שזה מאפיל על הרגעים המועטים בהם חייכתי.

אילו ידעתם כמה אני נלחמת בעצמי עכשיו, בטח הייתם חושבים שאני נורא חזקה. אבל אני לא.

אמא שלי רוצה לקחת אותי לדיאטן נורא יקר. אחד שלוקח בערך 400 ש"ח לפגישה ראשונה. אמרתי לאמא, "זה יותר יקר אפילו מפסיכולוג". היא חייכה ואמרה שאם הדיאטן יצליח לגרום לי לרזות אז כבר לא נצטרך פסיכולוג. זייפתי לה חיוך כדי שתרגיש טוב.

בכלל, אני מזייפת הכל בשלמות מופקדת לאחרונה.

צחוק מתגלגל או חיוך קטנטן, הכל בזיוף מדויק להחליא, אני הרי בכל זאת שחקנית. ועוד איזו שחקנית.

שומדבר לא עוטף אותי פרט לקור. קור בקיץ.

הלואי ומישהו יציל אותי. אני לא יכולה לעשות את זה לבד. אני לא יכולה לבלות עוד ערב לבד ולהתמוסס אל תוך כל הדברים שאני יוצרת לעצמי. כל החולצות שלא זרקתי לכביסה, כל המכתבים שאף פעם לא שלחתי. אני לא יודעת לבד. שמישהו פשוט יבוא, ישים אותי על הגג של איזה בניין ויסרב להוריד אותי עד שאני שמחה. שפשוט יהיה מספיק אכפת למישהו.

אף אחד לא רואה אותי בכלל.

אפילו כשאני לא מתאמצת לזייף חיוך. אפילו כשאני עומדת בצד ובוכה בצורה היסטרית.

אפילו כשאני צועקת לזרים ברחוב.

אפילו כשאני כותבת את זה. או אומרת דרך השפורפרת. כנראה נעשיתי עד כדי כך בלתי נראת.