כוכבים ופרברים

את השבועוחצי האחרונים בחרתי לצבוע דווקא בצבעים של כחול כהה, והיא שאלה למה, ולא ידעתי להסביר. מה שידעתי לתאר לה אבל, זה את התחושה המוזרה הזאת של להסתכל על תמונה ישנה, כשאתה בן שמונה וארבעה ימים, ובדיוק נפלה לך שן, ולכבוד יום ההולדת גם הסתפרת והשיער שלך מכוער מתמיד, ואתה גם עם חולצה שאתה ממש זוכר שאהבת, וזה כמו להסתכל על איש זר ומוכר. ומה שהכי משונה, זה שאתה זוכר את הרגע שזה צולם, או לפחות את הנסיבות, איך אמא חייכה ואמרה "תסתכל על המצלמה, חמודי" ואתה חייכת כי לא ידעת שיש עוד דברים שאפשר לעשות עם מצלמה.

היא כיווצה את הגבות כמו שהיא עושה כשהיא לא יודעת מה לומר ובבת אחת השולחנות התהפכו.

נזרקתי למרתף בזמן שהיא עלתה לאט לאט במדרגות, וחייכנו אחת לשנייה בזמן שאני התגלגלתי והיא הלכה בקצב בטוח.

אמרתי לה, "אני מרגישה ממש מאושרת ככה, כשאני מרשה לעצמי גם להתגלגל" והיא אמרה

"אחלה, רק אל תפסיקי לחייך"

ולא הפסקתי עד שהתחלתי לדמם,

אבל מה זה לדמם,

האמ-אמא של הדימומים.

כשהבנתי ששום פלסטר בכל העולם לא יוכל להפסיק את כל הדם הזה כבר היה מאוחר מדי.

כבר ישבתי בשלושית דם שהגיעה לי עד התחתונים ורק כשצעקתי היא הסתובבה, כבר במדרגה העליונה ושאלה,

"הכל בסדר, מותק?"

וזה היה סתם מתוך נימוס. אני ודעת את זה, מפני שברגע שאמרתי "לא" היא ענתה שנפלא והמשיכה לעלות.

אז המשכתי לדבר אל עצמי.

"תראי לאן הכנסת את עצמך, כל כך התגלגלת שאת לא יודעת עכשיו איך להתגלגל חזרה למעלה. גם ככה אבנים לא יכולות להתגלגל במעלה ההר. ומה תעשי עכשיו? אין פה אפילו ארטיקים בטעם תות, רק הרבה דם והמון מחשבות ללכת בהן לאיבוד." וכמו שאני תמיד עושה, ניסיתי לחשוב על הצד החיובי, "לפחות אוכל לחבר כאן איזה יצירה, או משהו בסגנון."

היה זה קורט קוביין שאמר, "תודה לטרגדיה, אני זקוק לה כדי לכתוב."

מישהו פתאום הדליק את האור במרתף וזאת הייתה מסיבת הפתעה מהמון אורחים מהעבר.

הם כולם שחו בכיף בתוך הדם שלי ואולי גם קצת שלהם, ג'ניס הייתה שם- גם ג'ים (אותו הכי התרגשתי לפגוש), קורט קוביין, הית' לדג'ר וגם ג'ון לנון. איתו קצת התביישתי לדבר. אה, ואוסקר ווילד. ישבתי וסיפרתי לו על ההפקות שלי ושל קופמן, הוא צחק ואמר שבזמנו היו יורים בנו. אז שאלתי אותם איך מעבירים כאן את הזמן,

והם ענו

"את יודעת, פה ושם קצת מקושרים, קצת פייסבוק. חוץ מזה אין מי יודע מה מה לעשות"

הרגשתי שישבתי שם שלושים שנה לפחות,

ועד שהדלת של המדרגות נפתחה שוב כבר עישנתי שם מליון סיגריות וכתבתי מיליארד שורות שפשוט לא התחברו אחת לשנייה, וכבר הרצתי עם כולם דאחקות, אבל הדלת נפתחה וזה בטח לא בשביל אחד הבחורים האלה.

ראש קטן מהעבר שלי הגיח שם ואמר,

"נו מה, יא עצלנית. את יכולה לבד, את סתם ממשיכה להתלות עליי"

ואני חייכתי. הוא אפילו לא היה צריך להושיט לי יד.

הדם היה כבד כמו זפת, המפרקים שלי כאבו כמו הגהנום, זה היה שילוב של בוץ טובעני ובטון. אז צעדתי לאט מאד,

הכי טוב לאט, ככה הסיכויים ליפול חזרה למטה קטנים.

הגעתילמעלה המדרגות ופתאום כל הדם התנקז אל תוך הביוב, וכל החברים שצברתי נעלמו מאחוריי.

גם האדם שעמד בדלת נעלם, ועכשיו הדלת הייתה סגורה וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה

לפתוח אותה.

אז פתחתי ובבת אחת מצאתי שאני ברחוב בניו יורק,

ועמד שם בחור עם סקסופון שניגן את "moon river" אז שמתי לו רבע דולר בקייס והמשכתי בהליכה.

כשסיפרתי את זה לחברה שלי, היא שאלה אם בגלל זה אני צובעת את המשך הקיץ באדום,

לזכר ימי הדם עם האמנים הגדולים שמתו צעירים, ואני אמרתי ש

כלל לא

אלא כי

אני ממש אוהבת את הצבע הזה.

ואז התעוררתי מכוסה בזעה

ועם כתמי דם בתחתונים.