כוכבים ופרברים

מעניין אם זה אפשרי שהעולם יראה כך לנצח.

אתמול בערב עליתי על טיסה מנמל התעופה בן גוריון, של אלעל, לנמל התעופה ניוארק שבניו ג'רזי (בית השחי של ארה"ב, כפי שדילן מכנה אותו). כסא 37A, התיישבתי לצד החלון ובהיתי בתל אביב מתרחקת לאט לאט. כמה שהעיר הזאת יפה בלילה, כל האורות גורמים לה להראות כמו איזה מופע לייזר מטריף ואני חושבת שלרגע הזה אני עומדת להתגעגע, ממש להתגעגע, לשפה העברית הזאת, לאנשים המחייכים או המזעיפי פנים דרך שמשות.

בינתיים במטוס עברו הרבה מאד אנשים, כמה זקנים, איזה דוס, אישה עם תינוקת ואיזה מישהו ממש ממש שמן שנראה לי היה צריך להזמין 2 כרטיסים או משהו. האור הקטן שמורה להדק חגורות נכבה ועכשיו מותר להתהלך והדיילות עוברות ושואלות אם אנחנו רוצים משהו לשתות. ביום רגיל הייתי בוודאי מבקשת מיץ תפוחים, אבל הפעם אני שומרת על המשקל בארה"ב אז אני רק מבקשת כוס מים עם קרח.

כשאני אומרת תודה בחביבות, כמו שאני תמיד עושה, אני שומעת קול מוכר מאחוריי אומר "מיצי?!"

כמה מוזר. מוזר מאד.

אני מסתובבת קצת וקולטת פנים שלא ראיתי מאז... אוקטובר לערך.

שיער חום קש, נמשים חומים ועיניים ירוקות.

אני מחייכת את חיוך המיציוגלוזמן שלי ואומרת לו, "מה לעזאזל אתה עושה כאן?!"

והוא מחייך עם גומות, שיא אללה איזה גומות וכמה התגעגעתי לגומות האלה. כמעט שכחתי עד כמה הן... גומתיות.

הוא אומר לי שאני "נראת נהדר" (אני כבר מרגישה את השנאה לסמולטוק שלו אוכלת אותו.)

פתאום זאת שלידי (בחורה מלאה ומבוגרת שכנראה גם היא טסה לבד) מבקשת ממני להיות בשקט (בחוסר נימוס, אם יורשה לי לומר!) ואני אומרת, "כן, בטח, אני מצטערת" אבל עדיין לא מסתובבת חזרה, אלא ממשיכה לדבר עם גלז, פשוט בלחישה. הוא מספר לי שהוא הפסיק לשחק כדורסל, והשנה הייתה לו חברה אבל זה לא הסתדר בסוף, ולסיכום- השנה הוא היה מאומלל ומאושר כאחד, ושהוא מצטער שפספסתי את הערב מוזיקה שלו, כי המגמה העלתה כמה שירים שבטח ממש הייתי נהנת מהם. אני סיפרתי לו על ההפקות עם קופמן, המסע הישראלי, ועוד כמה נקודות אור וחושך של כיתה י"א. אמרתי לו שזה מוזר לחשוב על זה בדיעבד.

"ישרף בגהנום האדם שהמציא את הדיעבד" גלוזמן אומר ברצינות גלוזמנית, "חתיכת דבר גרוע. הכל נראה או הרבה יותר טוב בדיעבד או הרבה יותר רע, אבל אתה אף פעם לא זוכר את זה כמו כשהיית שם. זה גורם לך לאכול את עצמך מבפנים או משהו."

זאת שלידי שוב מתעוררת בעצבנות, ואומרת לגלוזמן, "אתה רוצה להחליף איתי מקום כדי שתוכלו לדבר יותר בשקט!?" (רק שהיא אומרת את זה בטון כועס ולא מתחשב) והוא מחייך ואומר, "אני מצטער," ואז "אני אשמח" והם קמים, מזיזים כמה רגליים של אנשים אחרים. גלוזמן מוותר על הכסא עם החלון שלו כדי שנוכל לדבר. לפחות ככה יעברו לי 12 שעות מהר יותר.

השיחה קולחת.

פתאום מתחיל הסרט "מבוקש" ולמרות שלכל אחד יש מסך משלו, אנחנו מסתכלים על אותו המסך ואני מניחה את הראש שלי על הכתף שלו למרות שזה לא סרט רומנטי בכלל (ראיתי אותו לפני כמה ימים כבר עם רזי, נאורי וצליל). גלוזמן צוחק איפה שאמורים לצחוק, ומתוח איפה שרוב האנשים נמתחים, ואני מחייכת ומתבוננת בו מסתכל על הסרט. כמעט שכחתי כמה הוא יפה מכל כך קרוב,

וכמה הנמשים שלו הם חסרי פגמים (וגם מגנטים לנמשים שלי).

בשלב מסוים אנחנו נרדמים לצלילי דה אינסנס מישן. הספקתי לחלוטין לשכוח כמה טוב אני ישנה בקרב גלז. שכחתי הרבה דברים. הספקתי לשכח את הניצוץ הקטן הזה כשמשהו פשוט הורג אותו מצחוק, ואיך שהפה שלו תמיד קצת מעוגל כלפי מעלה, ועד כמה הוא בעל פגמים בצורה מושלמת כזאת.

לקראת סוף הטיסה אנחנו כבר אוכלים ארוחות פלסטיק כאלה ואני אוכלת nature valley וחושבת על כמה ענק הולך להיותלי, מתרוצצת בעיר הגדולה, מיצי from israel, לבד בפאקינג יונייטד סטייטס.

נחתנו בניוארק וחיכינו למזוודות והוא עזר לי כי שלי הייתה כבדה,

וכשהגענו לשער הראש של הטרמינל, אני חיפשתי את הרכבת לניו יורק והוא חיכה לבן דוד שלו שיבוא לאסוף אותו.

"מי יהיה איתנו מיצי?" הוא אמר לי כשבאתי לחבק אותו לשלום.

אמרתי לו, "אתה יודע, נהיה אומללים ומאושרים לסירוגין."

הוא חייך ואמר, "תמיד יהיה לנו את פריז"

-צחקתי, "יותר כמו חוף הים."

"סיים סיים."

"אתה יודע שאני אוהב אותך לנצח, גם אם לא נדבר יותר, נכון?"

"אני יודע."

"לפחות אתה הצלחת להשתחרר."

"את יודעת שלא באמת."

לא חיכינו לשתיקות המביכות. הוא נישק אותי בעדינות על השפתיים ממש כמו פעם והלך משם.

משם נסעתי ברכבת לניו יורק,

ועכשיו אני יושבת על המחשב של ג'ורג'יה ומחוץ לחלון אפשר לראות את נהר האדסן, למרות שזה לא נראה לי כמו נהר בכלל. ואין מה לעשות, גלוזמן יש רק אחד, וכנראה שלעולם לא נשתחרר. זה לא כזה מפריע לי כבר.