נדמה שעברו כבר שנים מאז שהוא הריח את הריח הזה לאחרונה, אבל הוא זיהה את הריח הייחודי מיד.
מן שילוב של תותים ודבש, ריח נקי בתוך כל עשן הניקוטין המלוכלך הזה,
ולכן הוא מיד זיהה.
זה התחיל בסביבות חצות,
או לפחות זאת הייתה בערך השעה שהתחלת לאבד את עצמך.
הוא ידע שהסתכלת,
כשצחקת והסתובבת לצד רחבת הריקודים,
ופתאום עלתה לו התמונה הזאת בראש
של כל הלילות בהם ישבת עירומה במיטתו והוא
צייר אותך באצבעותיו
בעדינות
מלטף
כל פגם בלתי נראה.
פתאום יש שינוי ברגשות,
כל הזכרונות האלה הציפו אותו ופתאום הוא חשב על הקימורים המושלמים שלך,
ואיך שכל האיברים שלכם היו שזורים זה בזה כמו איזה עיגול מושלם
או משהו.
(עכשיו הוא מרגיש חסר תקווה, חסר בית, ואבוד בתוך הריח המתקתק שאפפת אותו בו.)
אבל אז את עוזבת עם מישהו שהוא לא מכיר,
ואת דואגת שהוא יראה אותך עושה את זה, בארסיות חתולית.
הידיים המיומנות שלך לא רועדות למרות שאת הולכת
והוא יושב ולא מפסיק, לא מצליח להפסיק להרגיש את הדופק בידיים.
הוא יוצא לנשום אוויר צח (ועדיין מאד מלוכלך) והוא שיכור מכדי לשים לב שכולם בוהים בו,
לא אכפת לו איך זה נראה, הוא פשוט חייב לראות אותך עוד פעם אחת,
רק לעוד רגע.
הוא פשוט חייב לראות אותך
והוא יודע שאת תשברי אותו
למליון רסיסים,
אבל הוא מעדיף רסיסים על פני השעמום שהוא מנסה להמלט ממנו.
רסיסים עוד איכשהו יכולים לרטוט למשמע רעש, לתזוזה,
אבל אנשים אדישים פשוט לא מצליחים להתעורר.