כוכבים ופרברים

בחלומות שלי אנחנו צועדים

לא בהכרח יד ביד, אלא סתם צועדים.

מתייבשים באיזה משחק בייסבקול בגשם,

אתה פתאום אומר שאתה

"כל כך עייף", וששומדבר לא עוזר,

אז אתה מניח את הראש שלך על הכתף שלי ועוצם את העיניים.

פתאום אני חושבת שלמרות שעברו בדיוק 720 ימים ולילות,

בהם הספקתי לבכות, ולחייך, ולגדול, ולאהוב אותך, ולשנוא אותך,

ולהתגעגע אליך, ולשכוח אותך למחצה, ולזכור אותך למחצה,

ולמרות כל הפעמים בהם גרמת לי להטיח את כל הכעס על מסך המחשב, כי זה באמת

לא הוגן שמשכת לי ככה את השטיח מתחת לרגליים.

למרות כל הרגעים האלה,

אני לא חושבת שיכולתי לאהוב את הרגע הזה פחות.

גם כשהעיניים הכחולמבריק שלך עצומות, הן נראות יפות משל כל זר ומוכר,

העור שלך עדין על הכתף החשופה שלי, אני מנסה לא להביט בך כדי לא לקבל את סנסציית הנפילה שוב-

אבל זה לא עוזר.

אני סורקת את הפנים שלך בשנייה שנמתחת לאורך שנים,

כמו סרט נע ברקע של תמונה קבועה, הנה אני קופצת למעלה ולמטה כשאני מקבלת הודעה,

ובוכה על הודעה שנייה,

והנה אנחנו יושבים כאן עכשיו, אתה בעיניים עצומות וזה הרבה יותר ממה שאי פעם תיארתי לעצמי.

אתה פותח את העיניים בצורה פתאומית,

catching me red handed,

מחייך חיוךממש קטן ומהיר,

ומנשק אותי.

אבל לא סתם נשיקה קטנה כזאת על השפתיים,

משהו סוחף, עדין וסוחף והרבה יותר ממה שיכולתי לקוות.

אני מתעוררת מרוצה.

חלומות כאלה זה קצת כמו לשמוע את הקול שלך מתנגן לי בראש שוב.