כוכבים ופרברים

הוא מסתכל בי בעיניים גדולות ולא שואל

ככה שעכשיו השעה 00:01 ושנינו לא שואלים.

הוא נושם נשימות כבדות, זה קצת כאילו הוא חי שוב, וגם בלי שיגיד אני יודעת ש

עוד כמה שנים הוא יזכר ברגע הזה בצורה מדויקת.

כשהידיים שלנו היו משולבות, והאצבעות משולבות,

והוא שובר את השתיקה ואומר,

"ניקח את זה שלב שלב"

אז אני מנסה, אבל לכל השעות האלה יש טעם של קרמל.

"זה לא היה סוף העולם ב2008" אני מחייכת אליו,

"קשה וכל זה, אבל בטח שלא סוף העולם."

ועכשיו הוא יכול לעשות בי את מה שהוא רוצה, אני נותנת לו רישות גם

למרוח לי את כל החום הזה מתחת לעיניים למרות ש

"זה קהה מדי, באמת".

לא ראיתי עצבות כזאת מאז הקיץ של 98, כשנשענת בקצב מדויק

והסברת לכולם עד כמה אפשר להיות מדהים,

רק בלי התיאורים הפיזיים.

"בואי נקח אוטובוס", לא שאלתי לאן,

אפילו לא קמנו,

פשוט שרפנו

זמן.

לפעמים אני תוהה לעצמי מאיפה כל הסוכר הזה מגיע לך לקצות האצבעות, אבל אני יודעת רק לגמגם מילה או שתיים,

או בעצם להגיד חד וחלק,

ולא לקבל מענה.

זה בסדר, כל עוד אתה לא עוזב לי את היד, 

מוסכם?