כוכבים ופרברים

אני מפחד שיצאתי מדעתי.

את מבינה, יש סיבה שאני נשען עכשיו על הדלת,

דופק בכל הכוח ומתחנן שתפתחי לי.

"סוקי? סוקי, את שם? תקשיבי, אנחנו חייבים ללכת עכשיו. אני חייב לעוף מפה."

"מה?" את שואלתבקול הקטן והסדוק שלך.

"אנחנו חייבים לנסוע עכשיו. אני יודע שאמרנו בקיץ, אבל אני חייב ללכת עכשיו." 

ואת מסבירה לי שאת לא יכולה, ואני יודע, אני הרי יודע

שאת ואוֹלִי שוכבים, אבל זה צורב לשמוע את זה בקול רם.

אני שונא אותו כל כך, כל כך שונא את כל הדברים שהוא מייצג,

הכסף, הצביעות. סוקי, את לא מתאימה לזה, את לאמבינה?

"זה פשוט שאני ואוֹלִי, אנחנו באותו הגיל ו-"

כל הרגעים שלנו ביחד מתכווצים לאגרוף אחד ואני דופק על הדלת שלך וצועק

ואת אומרת לי להרגע. אבל איך אני יכול?

"את חושבת שאת מה שהוא רוצה? את חושבת שאת מתאימה לתמונה של איך שהוא רוצה שהחיים שלו יראו? את חושבת שהוא היה מביא אותך לאמא שלנו בתור רעיה פוטנציאלית? לאמא שלנו? בטח, היא תהיה נחמדה מולך, אבל בהזדמנות הראשונה היא תמשוך אותו הצידה ותזהיר אותו, 'לילדים מעורבים כל כך קשה להסתדר בחברה, יקירי' "

אני יודע שאני מכאיב לך, כי כבר שומעים שאת בוכה כשאת אומרת לי, "תסתום את הפה, איגבי!"

"הוא ישקר לך! הוא ישקר לך, והוא ינצל אותך עד שלא יוכל יותר, ויתחתן עם איזו גרסא קיטשית של דריאן פראו שתוליד לו את כל הפרחחים הבלונדינים שהוא יוכל להרשות לעצמו! הם מאובנים, והם קרים! ואת פשוט לא יודעת! הם כל כך קפואים, קרים עד העצמות המזויינות שלהם!"

"אני לא נוסעת איתך, איגבי."

אני מפחד סוקי, מעולם לא אמרתי לך אבל כשהייתי בן 8 לאבא שלי הייתה התמוטטות עצבים שהוא לעולם לא יצא ממנה. 

אני צחצחתי שיניים והוא היה לבוש בחליפה מהודרת, בדרך לארוחת ערב יוקרתית ומחורבנת עם אמאשלי.

הוא נכנס למקלחת עם החליפה והכל, הפעיל את המים והתחיל לצעוק, ואז לצרוח, ולדפוק באגרופים בקירות.

פתאום הזכוכית של המקלחת נשברה תחת אחד האגרופים שלו והוא החליק במורד הקיר, ובכה כמו תינוק.

היה דם על כל הרצפה סביבו ואני הבטתי בו, מפוחד מכדי לדבר. הוא בהה בי לרגע במבט רציני ואז אמר,

"אתה מבין, איגבי? אני מרגיש לחץ נוראי שיורד עליי. זה פשוט יורד עליי ללא סוף. מרסק אותי."

העניין הוא שראיתי אותו היום בדירה שלי, והוא הרי לא באמת היה שם,

והבטתי במראה, וראיתי אותו, ופתאום שמעתי את המשפטים האלה יוצאים מהפה שלי עם הקול שלו,

ואני באמת חושב שאני יוצא מדעתי. אבל אפילו את לא יכולה לעזור לי.

אני שומע את הקול שלך שוב מבעד לדלת.

"מה אתה רוצה?"

"ימים שטופי שמש" אני עונה.

עכשיו שנינו בוכים, ואין מישהו שחזק מספיק כדי להרים את השני,

בטח עוד כמה שנים תקראי מודעות אבל בעיתון ויהיה כתוב שמתתי

ואת תזכרי ביום ההוא ששכבנו בפעם הראשונה,

כשאמרת שאת תמיד חושבת על דברים כאלה כשאת כל כך קרובה לגוף אחר

שהלב יפסיק לפעום או משהו.

אני יודע שאת יותר גדולה ממני, אבל את נראת כל כך קטנה ומבוהלת אז, יפה ועדינה, כאילו לעולם לא תעזבי אותי.

אני רוצה לנשק אותך שוב, אני רוצה לגעת בך, אני רוצה שנשכב ואי אפשר לעשות כלום מבעד

לדלת המחורבנת הזאת שמפרידה בינינו.

"סוקי, אני מפחד."

עכשיו אני מסתכל דרך החלון והשמש קצת מסנוורת אותי.

סנוור טוב כזה אבל, קצת כמו בפעם הראשונה שראיתי אותך והצגת את עצמך.

ביקרתי אתמול את אבאשלי. ישבתי מולו בשתיקה, הרמתי את הפוני והסתכלתי במראה לידו. אנחנו מאד דומים, אבל

אני שונה ממנו. חייכתי אליו, נישקתי אותו על המצח ונפרדתי סופית מכל השלשלאות שכבלו אותי לפה.

החיים הבוהמיאנים של ניו יורק זה פשוט לא בשבילי, את מבינה?

כבר רואים את קליפורניה דרך החלון,

אני מרגיש שזה בא.

מעניין אם אני אראה אותך מתישהו לפני שהלב שלי יפסיק לפעום.

כך או כך תמשיכי לגלגל ג'וינטים מושלמים של צמחונית מתולתלת ואת יודעת שאני אמשיך להיות ציני.

יש דברים שלא משתנים לעולם.

*מבוסס על פי "איגבי"