כוכבים ופרברים

וטעם של ארטיקפטל שכבר נמס והפך למיץ ועכשיו נוזל לכולנו בין הנמשים.

תל אביב מתנמנמת בחום* וטובעת אל תוך החול מהול בזפת דביקה, כך ש

מצד אחד כולנו חופשיים על החוף, ומצד שני, כבולים מאי פעם.

תל אביב

היא קצת כמוני,

"עצלה, לא כל כך יפה".*

(אמרו לי פעם שחודש מאי מורכב משכבות של אושר ושנובמבר הוא למעשה עטיפה של

עצב ועצב בצורת פוך ובכיף הייתי מחליפה את כל התחתונים וכל החזיות שלי קשורות זו בזו כדי

לחזור כאן ועכשיו, למאי 2006 ולחוות את הכל  מ ה ת ח ל ה .

כנראה שזה טיפוסי, לאחוז בזכרונות שלא אקבל בחזרה שוב, ולסדר בין תמונות ישנות של לפני כמה קייצים

או חבר שפעם הכרתי (הפנים שלו קפואות אצלי בזמן ובחלומות)

קשה להאמין שהוא באמת עזב, והפעם באמת, וכל מה שנשאר זה עטיפות של חברות שהוא זרק בשמי

("אני מצטערת על שיחת הטלפון ועל שאני צריכה אותך שוב מדי פעם, אני יודעת שקצת מאוחר עכשיו."**)

ובבת אחת כל הקצוות של מליארד הסיפורים שהתחלתי לכתוב ומעולם לא סיימתי, כל הדמויות שחלמתי שאהיה,

מתרכזים בנקודה אחת, בעיניים חומות כהות וריקות לחלוטין מתוכן,

עיניים שכבר אין לי חשק לעמוד מאחוריהן כי לשם שינוי אני מרוצה.

באמת, היום, היום הראשון של הסתיו 2008, הסתיו האחרון בקרית חינוך דרור, הסתיו האחרון של שש-עשרה,

ואני מרוצה לעמוד מאחוריי העיניים החומותירוקות שלי, עם הנמשים הקטנטנים שלי, והאצבעות המגושמות שלי,

וכל הרגשות האלה מתכווצים בנקודה אחת ומכאן אני מטפסת למעלה. כן, 2006 והלאה היו נהדרות, הייתי חווה אותן שוב מבלי לשנות דבר, פרט להארה הזאת שלפתע הבנתי מה שרז, ויובל, וחן, וסביון, כל כך ניסו להסביר לי במליון מלים.

כל ההתעסקות הזאת לא שווה כלום.

כן, בנים מתנדנדים אחר שכרות שצבועה לבלונד אבל אדוארד מעדיף ברונטיות, ודייב בכלל בקטע של מצחיקות,

ודילן פעם אמר לי שהוא קובע לפי חיוך, והחיוך הוא דווקא אחד הדברים שאני הכי אוהבת בי.

בנים הם לא מדד, גם לא ציונים, כי הרי בסוף החיים האלה לא נחשוב

"כמה קיבלתי בבגרות" או "כמה מחזרים היו לי בתיכון".

נחשוב כמה אהבנו, כמה אהבנו ותיעדנו, כמה נהננו.

ואני נהנתי באמת.

*איפה הילד- "הביאו את הסתיו"

** ברייט אייז- פב 15