כוכבים ופרברים

"חמימות, חמימות, רק עוד חמימות. כולנו מתים מקור ולא מחושך. זה לא הלילה שהורג אותנו בשנתנו הבודדה, אלא הקרח."

-

את הקטע הבא לא אכתוב כאילו יש לי משהו ללמד אותך, הרי ברור לנו שמעולם לא הייתי טובה בלהלביש על אחרים את הכיעור של עצמם- רק לנצל את הכיעור בשביל כמה מלים בעלות חן מצלצל. כנראה שהלכתי אחורה קצת יותר מדי הפעם.

אתה מבין, זה עצוב לא להיות נאהבת,

אבל זה עצוב הרבה יותר לא להיות מסוגל לאהוב- ועל כן,

אולי אני בכל זאת יותר ברת מזל ממך.

-

ולפני שנדע כבר יתחילו לצוץ שמועות על האביב- ואת זה אני אומרת לך עם לימונים שמטפטפים בגשם. עוד מעט יצוצו פה תפוזים ואז כבר בכלל נוכל לחלום על גחליליות בסנטל פארק, גם אם סתם נצטופף בין השיחים בגן שעשועים, בדרך לרחוב של גבי.

-

הכביש בין עין שריד לקדימה נמתח כמו שנים, והוא מכיל זכרונות של שנייהלפני שאמא ואבא הודיעו לי שהם מתגרשים,

או הלילה בו נשכבתי על הכביש וספרתי כוכבים עם גבריאל, ואני בבת אחת נושמת אוויר נקי מאד,

ויודעת שלכל הרגעים הקטנים האלה אני אתגעגע כשאגדל.

-

הכל טס, רגע אחד אנחנו ביום כיפור כשכל ראש מונח על בטן של מישהו אחר

ורגע אחר אנחנו כבר נשענים על המכוניות ותוהים לאן לנסוע ואם בכלל. אבל זה עדיין מרגיש לי טבעי ומלוכד.

מישהו כתב פעם שפרברים הם המקום שבו קבלנים עוקרים עצים כדי לבנות רחובות

ואז קוראים לרחובות על שם עצים.

אבל אני מניחה שעין שריד מיוחדת אם כך, כי הרחובות כאן הם ציפורים,

ואנחנו לומדים בבית ספר "דרור", ואולי אין כאן באמת הרבה חופש אמיתי, אבל לפחות לא גדלנו כלואים

בין מפלצות בטון זוללות זמן.

-

תיארו את זה הרבה יותר טוב ממני ובהרבה פחות מלים.

-

באיזשהו מקום הוא תמיד סימל בשבילי איזשהו סוג של פיטרפן. עיניים כחולות גדולות ובורקות, שיער בלונדינימלוכלך שתמיד מבולגן בצורה מכוונת והחיוך הכי יפה שיצא לכל איזור החיוג הזה לראות. הכשרונות שלו היו כתיבה, עידוד, חיבוקים ונשיקות על הצוואר. תמיד כשכותבים בלשון עבר זה נשמע כמו הספד, ואולי זה איזשהו סוג של הספד מוזר.

בפעם האחרונה שראיתי אותו לבשתי את השמלה של יובל, זאת עם הפרחים שאני כל כך אוהבת, הוא יצא החוצה עם סיגריה במיוחד בשבילי, המצית שלו קצת גמגמה ובסוף הצליחה רק בקושי להדליק את הקצה של הסיגריה. הוא שאף בצורה עמוקה עמוקה והוציא בצורה שטחית. בבת אחת הוא הסתכל עליי, וכבר לא חשבתי לעצמי אם אני יפה ברגע הזה או האם הנעליים מתאימות, חשבתי רק כמה שהעיניים שלו נראות לי עייפות פתאום- כבר לא בורקות ומאושרת כמו פעם. הוא שאל, "מה קורה, ילדה?" בחיוך עייף ואני חייכתי קלות, אמרתי שבסדר גמור, אבל שזה כבר לא אותו הדבר בלעדיו כאן, והוא רק המשיך לשאוף ולנשוף עשן. בשלב מסוים גם אמר, כמה לוקחים את הדברים כמובן מאליו. דבר טריוויאלי כמו ישיבה, זה לא מובן מאליו, הוא הסביר שאסור לו לשבת רוב היום וכמה מעייף, ואני רק התנפלתי עליו בחיבוק מפתיע והשתדלתי לא להסגיר יותר מדי.

"ומה הלאה?" שאלתי אותו, "מה תעשה אחרי הצבא?"

"את יודעת," התחיל, "בטח אני אעשה איזה טיול לאנשהו ואז אתמקם בארצות הברית."

"ואז תהפוך לדיקטטור גדול ותשלוט בעולם ותהיה נורא עשיר?" ניסיתי להראות מקסימה,

"לא, עזבי אותך, ויתרתי על החלומות האלה. עכשיו אני רק רוצה שיתנו לי לחיות בשקט, מה אני צריך את כל זה."

בסוף הערב הוא נסע לאיזו מסיבה, אני הלכתי לצומת ראשית יותר כדי לתפוס טרמפים ועצבות גדולה אפפה אותי כי הוא גדל. ולא בצורה הטובה. הוא איבד את התמימות הנפלאה שכל כך אהבתי לשמוע ממנו, החיבוקים המאה אחוז חמים והחיוך השובה לב הזה, הוחלפו בעייפות נגררת.

רגע לפני שנפרדנו הוא הבחין שהעיניים שלי מגששות אחר גאולה בצורת כביש, סירבתי להסתכל בעיניו,

אז הוא תפס לי בסנטר והרים אותו קצת ואמר, "הי, אני אוהב אותך ילדה"

וכשהוא חיבק אותי, עצמתי את העיניים ולרגע דמיינתי שאנחנו שוב על חוף הים, ולא סתם על איזה כביש מתפרק בעין ורד.

וכמה אני מתגעגעת אליו עכשיו.