תראו, אין לכם שום מחויבות לקרוא את זה הרי;
אלכסנדר, גיא, תום, עמית, לירן, ארי, זאק, נדב, מתן, עומר, יפתח וכל בחור שאי פעם חייכתי לעברו מתוך שכרות או כנות,
אתם לא חברים שלי,
מעולם לא הייתם חברים שלי,
אני מניחה שגם מעולם לא ציפיתי שתהיו. אולי נדב, קצת, אתם יודעים, אחרי שהוא (כביכול) שרף לי את כל חוסר הבטחון על השפתיים שלו. אבל לא, לא באמת ציפיתי.
וכשסירבתם לי, חייכתי ואמרתי לעצמי "אמרתי לך". באמת שחשבתי שהפגם הוא אצלי. אני הרי זו שדפוקה.
ואתם בכלל לא מבינים, כמה האגו שלי דימם כששמעתי אתכם אומרים לי "לא", כי בעיניי זה היה יותר. מה עומד מאחורי הלא הזה? למה לא? זה כי אני לא יפה מספיק בשבילכם? אני יותר מדי אינטנסיבית? אני לא מספיק בוגרת? זה בגלל שאני שמנה?
ואז מצאתי את עצמי, אחרי כל השירים שכתבתי ואחרי כל המילים שהקאתי בתאי שירותים בודדים במסיבות,
כל ההתנתקות והבריחה הסינטתית בעזרת סיגריות וודקה, וכמה שזה לא עזר, כי הרי לכם,
גם בלי לשתות לא הייתי משיגה אף אחד, וגם בלי לשתות הייתי נועלת את עצמי ובוכה במשך שעות בשירותים מבלי שמישהו ישים לב. לא כי אתם דפוקים, אלא כי אני זו שדפוקה. אבל הנה אני, עומדת מולכם, ואני נאלמת ברגעים שאני הכי צריכה לדבר.
ודווקא ברגעים בהם הראתם סימנים שדווקא כן, דווקא ברגעים האלה נזכרתי בעשרות ימים בהם ישבתי על החוף והתביישתי להוריד את החולצה הגזורה שלי, ועל כל שהיללות החמות שהוצאתי לאוויר הקר על אינספור ה"לאו"ים ששמעתי בחיי הקצרים.
באמת שזה לא שינה כלום. חשבתי שכשעומר אמר לי שלא יגמרו החיים שלי, או לפחות ישתנו בצורה קיצונית. אבל שום דבר לא קרה, שום מהפך. כנ"ל לגבי היום בו נדב נישק את שיראל. הבטחתי לעצמי לא לבכות עליו לעולם, באמת שלא בכיתי. ויום למחרת לא הרגשתי שום דבר, כנראה אני מחוסנת עכשיו נגד כאב. אבל איך אפשר לאהוב ככה? אם אתה לא מוכן לקחת את הקפיצה הזאת, איך אתה אמור להרגיש משהו אי פעם?
זו הנקודת שבירה שלי. הרגע בו אמרתי לעצמי שאני מעדיפה להבלע מאשר לבלוט ושיחשבו שמה שיש לי זה לא טוב. אני מעדיפה שלא יכירו אותי מאשר שידחו אותי. וזה כמו מים שזורמים מהתקרה.
יש לילות בהם אני בוהה בשמיים וחושבת שאולי באמת גם לי יגיע אחד כזה, שיתאים לי בצורה מושלמת ולא ירתיע אותי, ואני לא ארתיע אותו עם כל הפגמים המרובים שלי וכל הסדקים שיש לי על השפתיים. ויש יותר מדי לילות בהם אני מתקפלת כמו אולר אל תוך עצמי ובטוחה שאני אשאר ככה לנצח. ומי יכול עליי, עם כל הדימויים האלה וכל הדימומים הנצחיים האלה, אבל זה לא שווה כלום אם אין לי למי להאכיל את המשפטים האלה.
כל הבנים מתנדנדים משכרות צבועה בבלונד, יש הגיון בכל המלים האלה אבל בסופו של דבר אין מי שיקרא ויתעניין באמת.
כל הפתיחות המזויפת שלי מטפטפת על האצבעות שלי כשאני יושבת על קצה הבמה ושואלת את כל השאלות שמעולם לא קיבלתי עליהן מענה. כי אף פעם לא אמרו לי למה לא. עומר אמר פעם שזה בגלל שהייתי חסרת נסיון ולא יפה מספיק כדי שישקיעו בי, ודווקא הוא יחסית הכיר אותי. ובאמת שבמשך חודש הקדשתי לו את כל כולי והוא היה מוכן לוותר על זה בהינף יד נונשלנטי להפליא ואני הייתי מוכנה לזרוק את עצמי לפח עם כל הדפי משבצות שמולאו עליו.
כנראה שלא עומר היה הבחור שנועד בשבילי, גם לא נדב, לירן, תום, גיא, אלכסנדר, מתן, יפתח, זאק או כל בחור שאי פעם חייכתי לו.
ועכשיו, אם אי פעם תקרא אתזה,
הנה אני,
מחכה לעטוף אותך,
קוראת לך דרך האוויר הקר,
ולא מקבלת מענה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
