כוכבים ופרברים

שקט

שקט מסביב, העצים נושמים והוא לוקח נשימה עמוקה וצולל לתוך שינה שטחית. אני מטיילת במדסרונות של מחשבות, חזרה לבדיוקבדיוק לפני שנתיים, כשישבתי על גג עזריאלי והוא החזיק לי את היד וניסה לגעת בלב, ואני ניסיתי לברוח מבלי להבריח אותו.

אפילו היה נדמה שהצלחתי לזמן מה.

זה גן נעול, אני מציצה בין הסורגים בידיעה שזה לא בסדר להסתכל, לדמיין, בעיקר כשהוא כל כך קרוב אליי עד שאני שומעת את הנשימות שלו, ולא, זה לא עושה לו כלום, וגם לי לא, פרט לזה שהוא האדם היחיד שבאמת רצה בי משהו.

אנחנו משחקים "אישי מדי" ופתאום שואלים אותי אם אי פעם הייתי מאוהבת. אני מיד חושבת על מישהו אחר, ופתאום תופסת את המבט שלו, וזורקת שהיה איזה "לא יודעת, אבל כמעט היה איזה משהו אחד, ממש מזמן" והוא מסתכל עליי בעיניים כחולות גדולות. אנימקווה שזה לא מביך אותו מדי, הרי בשבילו זה סתם טיפה

בתוך שלולית בוץ, קרע קטן בקצה של עלה כותרת של פרח נורא יפה.

אני מוהלת את כל העצב שלי בחיוך מזויף ואומרת לו, "אתה יודע מה, אתה הולך לשכוח אותי בעוד פחות משנה ולצערי לי אין את הפריבילגיה הזאת, אין לי את היכולת או את הזכות לשכוח אותך." אני ממשיכה ללכת ועושה כאילו באמת שלא אכפת לי

למרות שכל כך אכפת לי

אם הוא הבין למה אני מתכוונת.

זה מגרד לי מתחת לעור לחשוב על כמה דיברנו, וכמה מעט באמת אמרנו. אני עוד לא יודעת מתי הוא באמת חווה שברון לב אמיתי, מתי הוא הרגיש הכי חשוף והכי מפוחד, מתי הרגע הכי מאושר שהיה לו. גם אין לי את האומץ לשאול. כדי להתגבר על זה, אני שואלת כבדרך-אגב

"יש לך מישהי?"

והוא אומר שלא, ואני לא שואלת מתי בפעם האחרונה הייתה, והוא שואל מה לגביי, ואני אומרת לו, "אתה יודע בדיוק מה לגביי".

אחרי שהוא שותק כמה שניות אני אומרת, "היה איזה כמעט כמעט כמעט משהו בכיתה י', אבל לא יותר מזה"

הוא מהנהן בהבנה.

אני מחטטת במוחי אחר התחושה שהייתה לי, כשהרגשתי אי-נוחות משוועת בין אצבעותיו לעור שלי, בין הפה שלו לפה שלי ובין הכוונות שלו לכוונות שלי, שבעצם נראות לי שתאמו יותר ויותר ככל שהזמן עובר. העבר מטושטש גם מפני שמחר זה יהיה שנתיים מאז וגם מפני שלקחתי שאיפות ממש ממש עמוקות של נרגילה.

"את לא אמורה להיות מסוחררת מזה" הוא צוחק עליי, ומניח את היד על הכתף, ואני פתאום לא בטוחה יותר אם אנחנו באמת יכולים להיות ידידים, כי

הוא עדיין מנשק אותי, רק שעכשיו על הלחי

והוא עוד מחבק אותי כמו ביום ההוא רק הפעם בלי להתכוון או להביט לי על השפתיים כאילו היו שם ציורים מיקרוסקופיים שהוא מנסה לקרוא, מן חיבוק כזה מאחוריי כשאני יורדת מהבמה וכולם ממשיכים למחוא כפיים ולומר שאני

"יוצאת מן הכלל!" ו"יש לך קול מתוק כמו סילאן" והוא עוטף גם בלי שאני אנסה להשתחרר מאחיזתו,

וברגע שאני מתרגלת הוא משחרר.

זה לא מטפטף לי על שומדבר (הבטחתי לעצמי, אחרי הכל), פרט למחשבות הקטנות שמטפטפות לרקע הנוף ההררי של האיזור היפיפה הזה, ועדיין אני מרגישה שקצת קר, ועכשיו כשהוא נושם ומהפרופיל הוא נראה דיי שונה,

ואני לא בטוחה שאנחנו יכולים להיות ידידים,

כי לשבת איתו זה כמו לנבור בתוך כוויה שכבר הגלידה ולפעור אותה מחדש, אבל רק קצת- לא מספיק כדי למות אבל כן מספיק כדי לחזק את האחיזה בברכיים ולנדנד את עצמי, לא מספיק כדי לומר "די" אבל מספיק כדי לחשוב שאולי עדיף בכל זאת לא לשחק באש.

טוב, עכשיו הכל רגוע כי העצים נושמים וגם הוא

וכשאני חושבת על זה אז גם אני קצת נושמת

ובאמת עבר הרבה יותר מדי מאז בשביל להתרגש ככה,

אז אולי בכל זאת אפשר

אם אני אעצום עיניים ממש חזק ואדמיין שזה לא הוא וזאת לא אני,

ולא עברו שנתיים מאז שהוא נישק אותי בפעם הראשונה.  

תראו, אין לכם שום מחויבות לקרוא את זה הרי;

אלכסנדר, גיא, תום, עמית, לירן, ארי, זאק, נדב, מתן, עומר, יפתח וכל בחור שאי פעם חייכתי לעברו מתוך שכרות או כנות,

אתם לא חברים שלי,

מעולם לא הייתם חברים שלי,

אני מניחה שגם מעולם לא ציפיתי שתהיו. אולי נדב, קצת, אתם יודעים, אחרי שהוא (כביכול) שרף לי את כל חוסר הבטחון על השפתיים שלו. אבל לא, לא באמת ציפיתי.

וכשסירבתם לי, חייכתי ואמרתי לעצמי "אמרתי לך". באמת שחשבתי שהפגם הוא אצלי. אני הרי זו שדפוקה.

ואתם בכלל לא מבינים, כמה האגו שלי דימם כששמעתי אתכם אומרים לי "לא", כי בעיניי זה היה יותר. מה עומד מאחורי הלא הזה? למה לא? זה כי אני לא יפה מספיק בשבילכם? אני יותר מדי אינטנסיבית? אני לא מספיק בוגרת? זה בגלל שאני שמנה?

ואז מצאתי את עצמי, אחרי כל השירים שכתבתי ואחרי כל המילים שהקאתי בתאי שירותים בודדים במסיבות,

כל ההתנתקות והבריחה הסינטתית בעזרת סיגריות וודקה, וכמה שזה לא עזר, כי הרי לכם,

גם בלי לשתות לא הייתי משיגה אף אחד, וגם בלי לשתות הייתי נועלת את עצמי ובוכה במשך שעות בשירותים מבלי שמישהו ישים לב. לא כי אתם דפוקים, אלא כי אני זו שדפוקה. אבל הנה אני, עומדת מולכם, ואני נאלמת ברגעים שאני הכי צריכה לדבר.

ודווקא ברגעים בהם הראתם סימנים שדווקא כן, דווקא ברגעים האלה נזכרתי בעשרות ימים בהם ישבתי על החוף והתביישתי להוריד את החולצה הגזורה שלי, ועל כל שהיללות החמות שהוצאתי לאוויר הקר על אינספור ה"לאו"ים ששמעתי בחיי הקצרים.

באמת שזה לא שינה כלום. חשבתי שכשעומר אמר לי שלא יגמרו החיים שלי, או לפחות ישתנו בצורה קיצונית. אבל שום דבר לא קרה, שום מהפך. כנ"ל לגבי היום בו נדב נישק את שיראל. הבטחתי לעצמי לא לבכות עליו לעולם, באמת שלא בכיתי. ויום למחרת לא הרגשתי שום דבר, כנראה אני מחוסנת עכשיו נגד כאב. אבל איך אפשר לאהוב ככה? אם אתה לא מוכן לקחת את הקפיצה הזאת, איך אתה אמור להרגיש משהו אי פעם?

זו הנקודת שבירה שלי. הרגע בו אמרתי לעצמי שאני מעדיפה להבלע מאשר לבלוט ושיחשבו שמה שיש לי זה לא טוב. אני מעדיפה שלא יכירו אותי מאשר שידחו אותי. וזה כמו מים שזורמים מהתקרה.

יש לילות בהם אני בוהה בשמיים וחושבת שאולי באמת גם לי יגיע אחד כזה, שיתאים לי בצורה מושלמת ולא ירתיע אותי, ואני לא ארתיע אותו עם כל הפגמים המרובים שלי וכל הסדקים שיש לי על השפתיים. ויש יותר מדי לילות בהם אני מתקפלת כמו אולר אל תוך עצמי ובטוחה שאני אשאר ככה לנצח. ומי יכול עליי, עם כל הדימויים האלה וכל הדימומים הנצחיים האלה, אבל זה לא שווה כלום אם אין לי למי להאכיל את המשפטים האלה.

כל הבנים מתנדנדים משכרות צבועה בבלונד, יש הגיון בכל המלים האלה אבל בסופו של דבר אין מי שיקרא ויתעניין באמת.

כל הפתיחות המזויפת שלי מטפטפת על האצבעות שלי כשאני יושבת על קצה הבמה ושואלת את כל השאלות שמעולם לא קיבלתי עליהן מענה. כי אף פעם לא אמרו לי למה לא. עומר אמר פעם שזה בגלל שהייתי חסרת נסיון ולא יפה מספיק כדי שישקיעו בי, ודווקא הוא יחסית הכיר אותי. ובאמת שבמשך חודש הקדשתי לו את כל כולי והוא היה מוכן לוותר על זה בהינף יד נונשלנטי להפליא ואני הייתי מוכנה לזרוק את עצמי לפח עם כל הדפי משבצות שמולאו עליו.

כנראה שלא עומר היה הבחור שנועד בשבילי, גם לא נדב, לירן, תום, גיא, אלכסנדר, מתן, יפתח, זאק או כל בחור שאי פעם חייכתי לו.

ועכשיו, אם אי פעם תקרא אתזה,

הנה אני,

מחכה לעטוף אותך,

קוראת לך דרך האוויר הקר,

ולא מקבלת מענה.

הוא לא מפסיד בעצם כלום.

אמא אומרת לי "אל תשברי ילדונת", אני לא נשברתי- גם לא קרוב לזה

(נשבעתי בכל היקר לי,

אחרי הכל)

ועדיין שברי זכוכית מזוקקת נוחתים תחת רגליי בעדינות ו

אני

לא

רוצה

להפגע.

ובכלזאת, היו לי זרועות מאד פתוחות, ורגליים סגורות מדי

ולא פתחתי את הפה כמו שידעתי, אבל כבר אמרתי,

לא ממש רציתי להרגע ולכן

הלבשתי את עצמי מהר כשסגרת את הרוכסן (מרוצהמעצמךיותרמשאוכלומר)

וברחתי לתפוס כוסקפה בתל אביב.

מה אני אגיד לך, אמרתי לה, צדקת. זה באמת לא הוביל לשומקום, אבל כל הסקס הזה דיי מרזה,

את לא חושבת?

זה לא משנה, כל ערב נסגר בכוס קפה. היא בוכה כמה לבד היא בדירתה, ואני כבר שבועיים לא ביליתי בדירה שלי,

ואזאומרים לי שכל האהבות שלי כבולות. הם צודקים, למען האמת,

הרי כל האנשים המטושטשים האלה אינם אהבות שלי, אבל כשאני אוהבת אז זה כובל, ומה

אתה חושב שזה בסדר?

זה בסדר. תמזמז אותה מול הפרצוף שלי, באמת, תכניס את היד בין הרגליים שלה,

בכיף, אתה לא כבול,

ובעצם מעולם לא היית.

על כן, לך לך ברגל מאילת עד נהריה, גבעת ברנר, תל אביב וחיפה, אל תעז להביט אחורה,

לא אהיה כאן עוד כדי להזכר בנסיון הנלוז לקשר,

אני בנויה לדברים גדולים יותר.

זאת באמת סתם תקופה של להזדיין עם זרים.

אבל יום אחד, כשתשמע עליי תגיד לכולם איך אתה היית מי שכבש, ואני אכחיש כי אולי היית הראשון,

אבל בטח שלא האהוב.

אני אגיד את זה כשאני אצא שיכורה לקצה הרחוב, בטח עם שברי בקבוק בירה תחת רגליי,

אחרי הכל, אם אינך מוכן להפגע,

סימן שאינך מוכן גם לאהוב.

עוד יהיה לי טוב.

אל תשאל מהאני רוצה. (ומאיפה כל זה בא לי.)

*השורה הראשנה היא מתוך "עצות מאמא" של הבילויים