כוכבים ופרברים

זה היה צריך לקרות מתישהו. זאת מדינה קטנה מאד ועיר קטנה עוד יותר (אף על פי שביחס לעין שריד, אין ספק שהיא מרשימה ומכאיבה ברגליים.)

הייתי בדרך לנורדאו, להפגש עם הקשיש שאני מתנדבת אצלו. הוא בן 97, היה בהגנה ובהקמה של צה"ל, שחקן הוקי במשחקי המכביה הראשונים, ואמן. לא יכלו להדביק לי קשיש יותר מגניב להתנדב אצלו והשלושים וחמש דקות הליכה אליו הן דקות השקט שלי. אני מפעילה את הiRiver שגנבתי לאיתמר ומקשיבה לפלייליסט שלי שהדבקתי כדי שהוא יוכל להנות.

במקרה הספציפי הזה הקשבתי לאלבום המשותף של הסופרגרופ "Monsters Of Folk" שכולל את קונור אוברסט ומ.וורד וגם עוד בחור מ"my morning jacket". התרכזתי במילים וברצפות שזזו במהירות מתחת לרגליי. הסנדלים התנ"כיות שלי נהיו בלויות מיום ליום אבל אין לי באמת כוח לסחוב עוד זוג נעליים למכינה. לבשתי את הג'ינס שלי שגם הוא מתחיל להיות דהוי ואיזה סוודר שחור שגנבתי לאחד הבנים מהקומה מתחתיי. הלכתי מהר כי התחיל לרדת גשם שוב ולא הייתה לי מטרייה.

בין צעד לצעד גם חשבתי על כל מני דברים כמו הניווטים שיש בצפון שבוע הבא, ואיזו הודעה שיש לי באינבוקס בפייסבוק שאני עוד צריכה לחשוב על תשובה שנונה כדי לענות עליה, וחשבתי על האקורדים לשיר הראשון באלבום המסוים ההוא של ברייט אייז כדי לנגן לאיזה בחור מסוים עם חיוך מסוים עוד יותר, וחשבתי על אביב, שכתב לי ביומן שלי שהוא אוהב אותי וכמה שכיף לי כשהידיים שלו עוטפות כשקר וגשם ואיזה כיף שהוא נכנס לחיים שלי וחשבתי על ברווזים ואם הם עפים גם כשאגמים לא נהיים קפואים ו

"מיצי?"

אני חושבת שדמיינתי, אז אני ממשיכה ללכת ופתאום אני מרגישה יד על הכתף שלי ואני מופתעת ומסתובבת והנה הוא.

הלב שלי מחמיץ פעימה.

גלוזמן, הישר מתוך היומן שלי והזכרונות שלי וכל הדברים היפימכוערים שכתבתי עליו. ואיזה מוזר שהוא בעיר ולא בבית שלו או בים או עם גיטרה וגם בלי הסווטשרט ירוק-זית-פליז שלו. ואיזה מוזר שהוא חי ונושם ומולי והשיער שלו נראה אחרת וגם החיוך קצת עייף והוא עוד צובר זכרונות כמו נמלים בלעדיי.

הוא שואל מה קורה

ככה, על רגל אחת. ובכלל איך מתחילים לענות ש

לא ראיתי אותו מאז שעוד היה לי גשר והייתי קטנה ופחדנית וחתולה הפוכה והיום אני כל כך כל כך-

אותו הדבר. בעצם. אולי קצת יותר גדולה.

"וואו" אני פולטת, "זה כל כך מוזר לראות אותך". הואמחייך. "מוזר? זה כל מה שאני מקבל אחרי כל הזמן הזה? מה עם איזה חיבוק?"

לפחות הריח שלו נשאר אותו הדבר. אני מצמידה את האף אל צווארו ומייחלת שלא יבחין בכך.

הלוואי והרגע הזה לא ייגמר. זהמרגישכמולחזורלתיכוןכמולחזורלששעשרההמתוקביותראיפעם.

הוא מתנתק, בכל זאת.

ואז הוא מבקש את הטלפון שלי

כדי שנשב בבית קפה ונתעדכן בלי להתרטב

ואני מוכנה להתערב

שאני הולכת להתאהב

בו

שוב.

"את בבית בסופש?"

-אכן כן

"אז שישי או שבת בצהריים, לשיקולך, עושים משהו."

-ווט דיד יו הב אין מיינד? "בעקרון אין משהו ספציפי, אבל משו חורפי קלאסי לשנינו.. מקס ברנר, סרט. שניהם? משהו כזה."

גלז,

אתה זחוח מאוד.

זה לא דבר רע.

מנסיון העבר החיוך הזה עובד פלאים בנושא של משיכה. לפחות אצלי.

חלמתי עליך אתמול.

בפעם השנייה בחלום נהנתי מלהתנשק, אבל למעשה רק

ליטפתי לך את האגו.

לא רצית לנשק אותי בשפתיים,

אז הרשתי לשפתיי לטייל לך לאורך קו הלסת והגרון.

היית קצת מתוק, קצת מריר

(קצת מסוכן עבורי).

הפעם הצבע המאיים להתפרץ הוא כתום.

כתום חי, מתפוצץ, מוזיקלי

כתום זחוח להפליא.

-

היא בטח מאד יפה. אבל יפה וחמודה, ולא טיפשה כזאת.

חכמה, מהבנות שאתה תהיה גאה להביא הביתה,

כי אתה מהבחורים האלה, שהבנות היו גאות להביא הביתה,

או לפחות אני הייתי

(גאה להכתיר אותך כ"שלי")

אבל בסדר, לא עכשיו, אני מבינה. אולי בקרוב,

אולי לעולם לא.

אני אמשיך לחכות שתבוא לכאן כבר ובינתיים

כנראה שהתת מודע שלי ישלים את החסר.

מעניין אם זה אפשרי שהעולם יראה כך לנצח.

אתמול בערב עליתי על טיסה מנמל התעופה בן גוריון, של אלעל, לנמל התעופה ניוארק שבניו ג'רזי (בית השחי של ארה"ב, כפי שדילן מכנה אותו). כסא 37A, התיישבתי לצד החלון ובהיתי בתל אביב מתרחקת לאט לאט. כמה שהעיר הזאת יפה בלילה, כל האורות גורמים לה להראות כמו איזה מופע לייזר מטריף ואני חושבת שלרגע הזה אני עומדת להתגעגע, ממש להתגעגע, לשפה העברית הזאת, לאנשים המחייכים או המזעיפי פנים דרך שמשות.

בינתיים במטוס עברו הרבה מאד אנשים, כמה זקנים, איזה דוס, אישה עם תינוקת ואיזה מישהו ממש ממש שמן שנראה לי היה צריך להזמין 2 כרטיסים או משהו. האור הקטן שמורה להדק חגורות נכבה ועכשיו מותר להתהלך והדיילות עוברות ושואלות אם אנחנו רוצים משהו לשתות. ביום רגיל הייתי בוודאי מבקשת מיץ תפוחים, אבל הפעם אני שומרת על המשקל בארה"ב אז אני רק מבקשת כוס מים עם קרח.

כשאני אומרת תודה בחביבות, כמו שאני תמיד עושה, אני שומעת קול מוכר מאחוריי אומר "מיצי?!"

כמה מוזר. מוזר מאד.

אני מסתובבת קצת וקולטת פנים שלא ראיתי מאז... אוקטובר לערך.

שיער חום קש, נמשים חומים ועיניים ירוקות.

אני מחייכת את חיוך המיציוגלוזמן שלי ואומרת לו, "מה לעזאזל אתה עושה כאן?!"

והוא מחייך עם גומות, שיא אללה איזה גומות וכמה התגעגעתי לגומות האלה. כמעט שכחתי עד כמה הן... גומתיות.

הוא אומר לי שאני "נראת נהדר" (אני כבר מרגישה את השנאה לסמולטוק שלו אוכלת אותו.)

פתאום זאת שלידי (בחורה מלאה ומבוגרת שכנראה גם היא טסה לבד) מבקשת ממני להיות בשקט (בחוסר נימוס, אם יורשה לי לומר!) ואני אומרת, "כן, בטח, אני מצטערת" אבל עדיין לא מסתובבת חזרה, אלא ממשיכה לדבר עם גלז, פשוט בלחישה. הוא מספר לי שהוא הפסיק לשחק כדורסל, והשנה הייתה לו חברה אבל זה לא הסתדר בסוף, ולסיכום- השנה הוא היה מאומלל ומאושר כאחד, ושהוא מצטער שפספסתי את הערב מוזיקה שלו, כי המגמה העלתה כמה שירים שבטח ממש הייתי נהנת מהם. אני סיפרתי לו על ההפקות עם קופמן, המסע הישראלי, ועוד כמה נקודות אור וחושך של כיתה י"א. אמרתי לו שזה מוזר לחשוב על זה בדיעבד.

"ישרף בגהנום האדם שהמציא את הדיעבד" גלוזמן אומר ברצינות גלוזמנית, "חתיכת דבר גרוע. הכל נראה או הרבה יותר טוב בדיעבד או הרבה יותר רע, אבל אתה אף פעם לא זוכר את זה כמו כשהיית שם. זה גורם לך לאכול את עצמך מבפנים או משהו."

זאת שלידי שוב מתעוררת בעצבנות, ואומרת לגלוזמן, "אתה רוצה להחליף איתי מקום כדי שתוכלו לדבר יותר בשקט!?" (רק שהיא אומרת את זה בטון כועס ולא מתחשב) והוא מחייך ואומר, "אני מצטער," ואז "אני אשמח" והם קמים, מזיזים כמה רגליים של אנשים אחרים. גלוזמן מוותר על הכסא עם החלון שלו כדי שנוכל לדבר. לפחות ככה יעברו לי 12 שעות מהר יותר.

השיחה קולחת.

פתאום מתחיל הסרט "מבוקש" ולמרות שלכל אחד יש מסך משלו, אנחנו מסתכלים על אותו המסך ואני מניחה את הראש שלי על הכתף שלו למרות שזה לא סרט רומנטי בכלל (ראיתי אותו לפני כמה ימים כבר עם רזי, נאורי וצליל). גלוזמן צוחק איפה שאמורים לצחוק, ומתוח איפה שרוב האנשים נמתחים, ואני מחייכת ומתבוננת בו מסתכל על הסרט. כמעט שכחתי כמה הוא יפה מכל כך קרוב,

וכמה הנמשים שלו הם חסרי פגמים (וגם מגנטים לנמשים שלי).

בשלב מסוים אנחנו נרדמים לצלילי דה אינסנס מישן. הספקתי לחלוטין לשכוח כמה טוב אני ישנה בקרב גלז. שכחתי הרבה דברים. הספקתי לשכח את הניצוץ הקטן הזה כשמשהו פשוט הורג אותו מצחוק, ואיך שהפה שלו תמיד קצת מעוגל כלפי מעלה, ועד כמה הוא בעל פגמים בצורה מושלמת כזאת.

לקראת סוף הטיסה אנחנו כבר אוכלים ארוחות פלסטיק כאלה ואני אוכלת nature valley וחושבת על כמה ענק הולך להיותלי, מתרוצצת בעיר הגדולה, מיצי from israel, לבד בפאקינג יונייטד סטייטס.

נחתנו בניוארק וחיכינו למזוודות והוא עזר לי כי שלי הייתה כבדה,

וכשהגענו לשער הראש של הטרמינל, אני חיפשתי את הרכבת לניו יורק והוא חיכה לבן דוד שלו שיבוא לאסוף אותו.

"מי יהיה איתנו מיצי?" הוא אמר לי כשבאתי לחבק אותו לשלום.

אמרתי לו, "אתה יודע, נהיה אומללים ומאושרים לסירוגין."

הוא חייך ואמר, "תמיד יהיה לנו את פריז"

-צחקתי, "יותר כמו חוף הים."

"סיים סיים."

"אתה יודע שאני אוהב אותך לנצח, גם אם לא נדבר יותר, נכון?"

"אני יודע."

"לפחות אתה הצלחת להשתחרר."

"את יודעת שלא באמת."

לא חיכינו לשתיקות המביכות. הוא נישק אותי בעדינות על השפתיים ממש כמו פעם והלך משם.

משם נסעתי ברכבת לניו יורק,

ועכשיו אני יושבת על המחשב של ג'ורג'יה ומחוץ לחלון אפשר לראות את נהר האדסן, למרות שזה לא נראה לי כמו נהר בכלל. ואין מה לעשות, גלוזמן יש רק אחד, וכנראה שלעולם לא נשתחרר. זה לא כזה מפריע לי כבר.