כוכבים ופרברים

לא משנה איזה שיר מתנגן,

אתה אומר לי שג'וני קאש מכוסה כולו בירוקת, אני לא יכולה לומר שאני לא מסכימה, אבל אני חושבת שאת הכל אתה רואה בירוק.

ואז אתה מצטט, "כל מי שאני מכיר עוזב בסוף, ולך יכל להיות הכל- אימפריית הבוץ שלי. אני אאכזב אותך, אני אגרום לך לכאוב."

אבל אני לא מאמינה לך, למרות שאני יודעת שאתה אף פעם לא משקר לי.

אתה נורא נהנה כשאני דורכת לך על האצבעות, נכון? אתה נורא אוהב להדוף אותי אל תוך

אימפריות בוץ, הלא כך?

"אין דבר," אני מסבירה, "אני אוהב אותך כך או כך, כי איני מכירה דרך אחרת", ואתה יודע את זה, ולכן אתה רק מחייך,

ומרשה לעצמך לצבוע אותי בירוק. "איזה צבע אדום וירוק יוצרים?" אתה שואל,

אני עונה שחום. ואתה אומר "כמו העיניים שלך",

כי האמת היא שליד הירוק שאתה רואה לכל הכיוונים הכל נראה פחות

וכן, אולי עיניי באמת חומות. אולי לא נועדתי לגדולות,

אבל אתה תאהב אותי כך או כך. אני יודעת את זה, לכן אני רק מחייכת כשאתה

פותח את כפתוריי חולצתי ומביט בי ב

מבט ירוק כמו שלך.

אתה עוד תגרום לי לכאוב.

(הביטוי "אימפריית בוץ" ו"אגרום לך לכאוב" מתוך השיר Pain בגרסא של ג'וני קאש [במקור השיר של Nine Inch Nails])

היא הסתכלה עליי בחציחיוך ואמרה

"בקרוב יהיה לך מישהו".

ובכן, משהו קצת השתנה ואני כבר לא חושבת שזה כזה מופרח.

אני יכולה לומר בלב שלם שהיו לי עיניים נורא ירוקות כשראיתי אותך, מר כוכב.

חיבקת אותי, נשיקה (לי על הלחי ולך על המיקרופון), ודפק לשנינו הלב נורא מהר-

לך בגלל האדרנלין של הבמה, לי בגלל שאתה שם,

אשכרה מולי,

בשר ודם.

והנה, אתה קורץ לי ואני רואה את עצמי מרימה אליך טלפון סתם כך ואתה עונה, ואני אומרת

"אהלן מר כוכב, מה שלומך?" ואתה עונה שאתה לא בשיא, אז אני שואלת, אז אתה עונה

שצפוף לך הלו"ז

ופורק אצלי כל מטען, ואני רוצה רק לשמוע עוד. 

ואז אתה גם נוסע אל המושב, אומר שזה מוזר לך לשמוע את הציפורים, ובלי קו העובך אתה בקושי

נושם וגמאניבקושינושמת.

ואנחנו אוכלים ספגטי לארוחת ערב, סתם כי זה הדבר היחיד שאני יודעתלהכין.

ואז סביון מחייכת ואומרת לי

"כנסי לפרופורציות" ואני נשאבת חזרה למציאות. הרי אנחנו רק מכרים.

(ולהיות או לא להיות, זו לא השאלה. ואין לי כונה לצלול לעומק הדברים.)

אגב, מר כוכב, נתת לי מתנה מופלאה.

מר מושלם אינו אלא פרצוף לא-כל-כך-יפה והליכה טפשית למדי, הוא מרים את האף והוא בקושי

רבע כוכב. והופס, הנה הוא מתחבר. ואתה? תלך בבצפר שלי ואף אחד לא יכיר אותך וכולם יראו שאתה כוכב.

אתה יודע, אולי חן צודקת. אולי אתה באמת ב

ליגה אחרת.

אבל העיניים שלי היו נורא ירוקות,

ובקרוב יהיה לי מישהו.

פרופורציות.

(מותרלחלום-צריך רק לזכור להתעורר. אני למדתי להתעורר.)

נ.ב אין לי רגשי נחיתותלידך. רק בלעדיך.

אבל אין לי כוחות לחשוב על משהו מקורי-כמו-פרוזאי

אז אני אזייןבשכל, אלחץ על אנטר ואקרא לזה

אמנות.

-

כשאני מרגישה חלולה אני מסוגלת לירוק כל כך הרבה

שטויות, *

אתה לא יכול להעלות על הדעת בכלל.

אגב, אחרי שבשנייה אמרת

"אניעייף,אניהולכלישון" ואניאמרתיי "ביי"

זרקתי את הטלפון רחוק ממני ולא הצלחתי לנשום שוב.

התחושה הזאת שלא מבקרת לעתים תכופות, שבה אני בעצם נושמת

ולא ממלאה את הריאות.

לא הגיוני מבחינה מדעית, נכון? אבל לך תסביר.

בכל אופן, הכל אצלך טוב, ואצלי גם סוג של

(לא מי יודע מה, אולי רק עפר לרגלייך)

ואתה נשארת מתולתל, ואני נשארתי נמוכה,

רק שיער ג'ינג'י ובלי סיפורי לירן,

ומשהו היה שונה כאן. ואני לאמרגישה שמיציתי.

-

אני שומעת "וור איז מיי מיינד" ומדברת עם נטע וסביון,

ועכשיו את "הכנסי כבר לאוטו וניסע" ומדברת עם נאור, ואני חושבת שיש לו עיניים נורא ירוקות,

אבל אני פשוט לא מצליחה להזכר. מוזר, נכון?

נטע אומר שהטבע האנושי קשה, וכל אדם קשה- אז כשמוסיפים לו עוד אחד (אתם יכולים כבר לנחש.)

אגב, ידעתי את השביל של הכביש החדש בעל פה, כמו גב כף ידי

ובכל זאת הלכתי לאבוד בעלטה ולא היה מי שיחזיק לי את הפנס ויתן לי לשרוך את השרוכים,

לכן מעדתי, לכן נשתפשפה ברכי ועלכן

בכיתי, קמתי, צלעתי כל הדרך הביתה והמשכתי לדמם במשך חודשים.

-

"אני לא כמו אנשים רגילים" הסברתי לה, והיא שאלה "איך?"

אז אמרתי,

"אנשים רגילים נופלים, נפצעים, שמים פלסטר וממשיכים בחיים. זה נקרא לתפקד, לא?"

אז היא הביטה בי ארוכות ושאלה,

"ומה את?"

"אני?" אמרתי, "אני פשוט ממשיכה לדמם."**

(לפעמים אני אפילו לוחצת חזק על הפצע כדי שיצאו לי מילים מזוקקות, אבל זה רק לעתים רחוקות לאחרונה.)

-

אגב, מר כוכב שביט, שלא תטעה-

כשאני א ראה אותך ביום שבת, אני אדפוק מה-זה הופעה שלא תוכל לשכח ממני אי פעם,

למרות שפחדתי שתשכח ממני. ולא שכחת. ואני זאת ששכחתי ממך. כנראה שאתה דיי שכיח, מר כוכב.

יום שבת הולך להיות מעניין לכל הדעות. אני משתינה על כל בעלי הזין בקשת. מי יכול עליי, הא?

-

נאורי טוען שעיניו חומות ירוקות, ועל כן, אאלץ להסכים כיוון שעיניו שלו כבר מעל ל(כמעט)תשע-עשרה שנים,

ולי בכלל יש עיניים בצבע חום-ירוק-דבש ושיער ג'ינג'י והם שלי (לפחות העיניים) כבר שש-עשרה וקצת,

ואין לי מושג מה אני רוצה לומר בזה.

אולי שאני קצת מתגעגעת לתלתלים של מיכאל, ששביט אינו אלא כוכב נופל,

שלנאור יש עיניים ירוקות ובכלל לא זכרתי,

ושאני מתייבשת כאן עם הקור. האמת היא שגובר לי החשק לבכות שוב על "סיפורי דגים"

אבל הדיוידי הוחזר לחנות מזמן, ונגמרו הטישואים.

יאללה, אני יוצאת עכשיו ברגל לקדימה.

תאחלו לי לא ליפול.

(*שורה מתוך "Throw Them All Away" של ברנדי קרלייל

**בהשראת "דור הפרוזאק" מאת אליזבת' וורצל)