שיר מספר 18 בדיסק שג'ובי שלחה לי בדואר לכבוד יום ההולדת הוא השיר שבכותרת הקטע, של קונור אונרסט והמיסטיק וואלי באנד.
הזמר של פליט פוקסז תיאר בקטע מרגש למה שירים ומוזיקה הם הזכרונות הטובים ביותר. אני אחפש את הקטע כדי להעלות אותו לכאן, אבל מה שאני מנסה לומר זה כשאני שומעת את השיר הזה
אני חושבת על האוטו של יובל אחרי המסיבת סיום.
יובל אמרה שלכבוד האירוע אני יכולה לבחור כל שיר שאני רוצה, וכאן כבר בכיתי ממש כי בבת אחת הרגשתי שהשמיים נופלים
שהתיכון שלי נגמר והנעורים נגמרו וכל האנשים האלה שאהבתי רק קצת מתחילים להבלע בחשיבה.
נסענו על הכביש בין בני דרור לעין שריד והשיר התנגן ברקע, והאורך שלו הוא 5:12, אז הוא הספיק כמעט בדיוק לכל הכביש החשוך ההוא. והייתה שתיקה גדולה באוטו וכל מה ששמענו את זה הקול של קונור ואת הנשימות הקטועות שלי ואף אחת לא שאלה כלום ולא אמרה כלום כי הכל פשוט ישב במקום.
כל האורות של המכוניות שעברו מולנו סינוורו אותנו קצת כמו הנסיעה של יובל שעמדה בפתח והיה לי טעם מר של סוף בפה.
באותו הערב כל השכבה שלי השתכרה באפטר וכולם התמזמזו והזדיינו בתאי שירותים ואני?
אני ישבתי סביב שולחן האוכל של יובל עם חן, הסתכלנו על ספר המחזור וצחקנו על הכל והעלנו זכרונות
חיבקתי את שתי החברות הכי טובות שלי חזק חזק.
ועכשיו כשאני שומעת את השיר הזה אני חושבת בדיוק על הנסיעה הזאת באוטו
התחושה המחוספסת של האוטו של אמא של יובל שמלטפת לי את המרפקים. המזגן שעושה צלילי רקע
הקול של קונור אוברסט שמגדר ומלטף אותי מבפנים לסירוגין.
קצת כמו הדיסק הזה.
מה משתווה לכך?
תודה ג'וב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
