כוכבים ופרברים

כששחר עזב הוא לקח איתו את השמיים. 

הוא פתח מזוודה ודחף לתוכה גרביים, תחתונים, את החולצה המפורסמת שלו עם הציור של בנץ, טיוטה לספר על אסטרונומיה ואת השמיים, מקופלים בצורה מסודרת ואופיינית.

אחרי שהוא הלך בעיקר התחרטתי שאני מה שאנשים נוהגים לכנות "מיוחדת". בנותר גילות אמנם לא תמיד מרקיעות שחקים בכתיבה או במוסיקה, אבל הן מסתדרות לא רע. בנות רגילות מוצאות בנים רגילים והם מֶתַחזקים ביחד קשרים רגילים שעלולים להוביל לפרידה רגילה או עשויים להוביל לחתונה לבנה שתוביל לילדים בריאים שיעשו רופאים או עורכי דין כמו בשיר של מלווינה ריינולדס.

ובנות כמוני, כלומר, "מיוחדות" כאלה, מוצאות חן רק בעיניי בנים שרואים דרך עיניים מיוחדות, וזה עובד גם הפוך, והם מנהלים קשרים שהם תמיד קצת יותר מיוחדים ואפילו הפרידות קצת יוצאות מגדר הרגיל.

מפני שאני לא בחורה רגילה, ושחר הוא בהחלט לא בחור "רגיל", הוא לא סתם ארז את החפצים שלו כשהוא עזב, ואני לא סתם התבאסתי ואכלתי גלידה; אני טבעתי במילים בזמן ששחר ארז מזוודות וחרטות ולקח איתו את השמיים.

אתם בוודאי תוהים איך זה נראה, רִיק, וואקום. ככה הרי מלכתחילה מתארים את החלל: כחלל, כהיעדר. ובכן, בהיעדר ההיעדר, במקום הכוכבים הנוצצים שהתחלתי כבר לזהות, פתאום השמיים נעשו מראה- השתקפות של האדמה והבתים ושל עצמנו, מי שלא נהיה. בכל פעם שחיפשתי נחמה באינסופיות הכהה, או שחיפשתי הצדקה למילים הנצחיות של אלכס טרנר, ראיתי רק את עצמי, מוקטנת פי כמה, הולכים לבד כי כבר אין מי שיחזיק לי את היד.

הוא לא עשה את זה מרוע. הדבר האחרון שאפשר לומר על שחר זה שהוא אדם רע. פשוט, הוא הגיע לעולם קודם, והעובדה שבגיל חמש עשרה התפעלתי מהשמיים בצורה מעמיקה לא מעניקה לי את נקודות זכות- הרי שחר חקר לעומק, והוא מזהה כוכבים ויודע, ויום אחד תהיה מישהי יותר מדהימה ממני וגם כנראה יותר ברת מזל, שהוא ייקח אותה למדבר ויפרוס מעליה את השמיים מתוך המזוודה, ויסביר לה את כל הפרטים על הכוכבים שאני אצטרך לדלות מויקיפדיה.

ומי בכלל קבע שכוכבים זה כל כך רומנטי. החלל הוא בכלל היעדר.

במובנים מסויימים זה דיי אירוני. הוא נפרד ממני בגלל היעדר כלשהו -משהו בי או בקשר שלנו- ומפני שאני לא הרגשתי בהיעדר הזה, הוא החליט לגרום לי להרגיש. לא רק בהיעדר הנשיקות שלו או חום גופו, ולא רק בהיעדר שיחות טלפון אל תוך הלילה, אלא בהיעדר הנורא של שמיכת הכוכבים המנחמת מעליי, כל פעם שרציתי לברוח לכוכבים נתקלתי בהשתקפות של עצמי. באחד מרגעי החולשה האלה מצאתי את עצמי נכנעת ליצר ומתקשרת כדי לומר לו שאני מתגעגעת.

"לֶמה את מתגעגעת?" הוא שאל בערב כזה, למרותש בטח ידע. "ובכן, עניתי, "לריח שלך, ולידיים שלך, ולירח והכוכבים."

כשהייתי נעצבת, כשעוד היינו ביחד, שחר היה אומר לי, "על מה כל העצבות? יש לך ארבע גפיים במצב טוב, ואת יודעים לקרוא ולכתוב, ואם יש לך כסף קטן בארנק אז את מה-10% העשירים בעולם. ואם את רואה את השמיים עכשיו, אז ממזרח זורח צדק, וממערב שוקעת נגה." מיותר לציין שאלו שני הכוכבים היחידים שידעתי לזהות לבד. אליהם הכי התגעגעתי.

אחרי שעזב הזכרתי לעצמי שוב ושוב את עניין הגפיים, והקריא וכתיב, ושברוך השם יש כסף קטן בארנק, אבל הנחמה האמיתית אבדה אל תוך המזוודה ונגה וצדק נעלמו כלא היו. בעיקר אהבתי בהם שהם נצצו חזק יותר משאר הכוכבים.

"אתה מבין, שחר," ניסיתי להסביר לו במצב מוקמט, "ברגעי החושך, צדק ונגה וגם הירח, הם היו היחידים שהאירו לי את הדרך."

הוא לקח נשימה עמוקה והשיב, "הבנת את זה לחלוטין לא נכון. רוב הכוכבים הם שאריות של פיצוציי גז שהתפוררו לפני מאות שנים- אבל דווקא נגה וצדק הם כוכבים לכת. אין בהם, מתוכם, משהו שבאמת מאיר לך. הם לא מייצרים אור- הם רק משקפים את אור השמש. זה נכון גם בנוגע לירח. מה שאת רואה זה השתקפות- אור השמש. את האור הזה את גם ככה סוחבת איתך לכל מקום אליו את הולכת."

באותו הערב הלכתי ברחוב והרמתי את מבטי לחלל שנותר במקום השמיים. בהשתקפות שלי- זהרתי קצת. אדם רחוק מאד וודאי יכול היה לחשוב לעצמו שמדובר במנורה חלשה או בנר מגמגם. בימים שחלפו מאז השיחה הזאת השתדלתי לשמוח בייחוד שלי, לכתוב ולנגן וולמוד, והבחנתי שבכל ערב, עם רדת החשיכה, אני זוהרת קצת יותר.

הזוהר הזה התחיל לסנוור ויטשטש את כל המסביב עד שהייתי אני, מאור קטן באפילה לתוך ים כהה של חושך.

כשסיפרתי על זה לנילי היא אמרה שהרבה פעמים אנחנו מעריכים אנשים  עד כדי כך שאנחנו לא רואים בכלל את מקומנו בשיח איתם. "השיחה שלנו לדוגמה," היא הסבירה, "היא טובה לא רק בגלל שאת יודעת לענות- זה הרבה מפני שאני גם יודעת לשאול."

נתתי לראשי להשמט אחורה והבטתי למעלה, כשלפתע הבחנתי בשתי מאורות. בהתחלה חשבתי שאולי זה שחר ששמע שהייתי עצובה אז החליט להדביק מדבקות זוהרות בחושך לתקרה של חיי, או אולי להחזיר לי חלקיקי שמיים, אבל אז הבטתי בנילי והבנתי.

הכל מלכתחילה היה השתקפות. הכל הוא מה שאנחנו רואים בו.

שחר מדהים כי הוא משתקף דרך העיניים שלי, ואני מוכרחה להיות מדהימה כדי לזהות מדהימות. החכמה של נילי נגלית אליי רק כי יש לי את היכולת לקלוט ולהפנים. כולנו תלויים זה בזה ואפילו הכוכבים הנוצצים ביותר, המיוחדים ביותר, הם נוצצים בהשתקפות כלשהי.

בחודשים שהגיעו לאחר מכן  השמיים נמלאו מאורות של כל האנשים שמצאתי בהם יופי, ונחמה, ולמדתי מהם, עד כדי ששביל החלב שב לקדמותו בסדר שהיה לפני ששחר הבליח לחיי וארז מזוודות.

ובלילות שבאו כשהייתי יושבת עם נילי ומביטה לרגע בשמיים, הייתי מזהה שהערב נגה וצדק זה היא ואני, כי אנחנו מוציאות את הזוהר אחת מהשניה.

אני החפצים שאתה כבר לא

רוצה

להביט בהם בערב.

אתה מעמעם את התאורה 

ונושם לרווחה את היעדרי.

על החפצים שלך אגיב את כל העלבונות,

כל הפעמים שסירבו לי.

אשאיר חותמי על הזיכרונות שלך

כך שלא תוכל

לברוח יותר.

שירת נשים 

היא זבל 

באותה המידה

בדיוק.

מחווה לזה.

יש לי הרבה מילים אבל מעט זמן.

זה עצוב כמה הגוף מתרגל לחסרון כאילו שהמזרון

מעולם לא הכיל את הזרועות הרכות של שחר

והנה חזרתי לעצמי ואני

מפלרטטת עם כולם

ונמרחת על ידידים שלי

ומלטפת את כולם עם הלחיים שלי רק כדי להרגיש חום לרגע.

וחוץ מזה,

אין לי זמן במשך היום להכל

אני שוכחת לחזור לחברים שלי

אני מתכתבת עם בחור כי הוא נחמד

אנחנו מלטפים זה לזה את האגו

אני לא מתגעגעת לשחר כי הוא לא קיים

כשהוא קיים אני מתבלבלת.

אחי הגדול אומר

"אל תהיי האש הקטנה של אף אחד"

ואני

רוצה קשר לא מחייב סתם כי זה יותר קל להשיג ועד כה הדבר הפחות או יותר יחיד שאני מכירה.

בעיקר אני מתגעגעת לשירה.