כוכבים ופרברים

רותם לא צריך שם בדוי כי אני מרגישה שמה שיש בינינו הוא יחסית סימטרי. זה לא כמו המשורר, או הירושלמי. אפילו לא כמו שחר, החבר הראשון שלי.

רותם הוא פסנתרן. הוא ריאלי בטירוף. כנראה הבחור הכי ריאלי שיצאתי איתו (אולי חוץ מדין, אבל דין לא נחשב כי הוא היה אפס).

הוא גר בירושלים ויש לו על השולחן רשימה של במאים שהוא רוצה לראות סרטים שלהם, ואלבומים להקשיב להם (מחולקים לפי סגנונות ואז להקות), וספרים לקרוא. הוא מתייחס לאמנות כמו שהוא מתייחס למתמטיקה, ברצינות תהומית. אבל דווקא איתי הוא חייכן כזה, אני הדאגנית.

הוא מלטף לי את הגב ולא מחכה שאלטף את שלו אבל אני עושה את זה כי זה נעים.

ביום חמישי הוא הלך רגע מהחדר ואני נשכבתי על המיטה שלו והשמלה שלי כיסתה בקושי את הגוף וחיכיתי שהוא יחזור ובינתיים נתתי לגוף שלי להשתחרר לגמרי ולנשום עמוק עמוק עמוק בלי בכלל לחשוב אם הזווית הזאת מחמיאה ומה הוא יחשוב כשהוא ייכנס לחדר.

ואז הוא נכנס ונעצר שנייה. ואז הוא אמר,

"הלוואי שיכולתי לצייר אותך ככה."

כי הוא אמנם פסנתרן מחונן אבל כנראה שהוא לא צייר.

אבל בכלל לא על זה חשבתי. בכלל לא.

חשבתי על איך שהרגשתי אחרי שראיתי את הסרט "קאשבק". זה היה בשנת 2008 ואמרתי לעצמי שהייתי רוצה יום אחד לאהוב אמן שיסתכל על כל הפגמים שלי, עודף המשקל והנמשים הא-סימטרים, הסנטר המחודד והאף המחודד עוד יותר, שיסתכל עליהם כאילו היה שם בכוונת תחילה, כאמצעי המחשה לאיזו חוסר שלמות חיננית. חשבתי שרק אמן, עם עיניים של אמן, יוכל לראות את הדבר הזה.

והנה רותם.

והעיניים שלו נוצצות למרות שדיי ברור שהשיער שלי מבולגן והשמלה שלי מרושלת וככל הנראה שהזווית הזאת לא הכי מחמיאה לבטן שלי.

אבל הוא הביט

והוא ליטף

ונראה לי שאני סוף סוף לומדת איך זה אמור להרגיש.

(ואולי דווקא בגלל זה אני לא ממהרת לכתוב). 

עוד תבוא אל סיפי

ותצניח עליי ידיים

הכוכבים בחוץ ילעגו ברכות מלטפת

על חוסר החן

בו נתבונן

זה בזו.

כמו גלויה

כמו נוצה

כמו קסם מתדפק

על מפתן דלתך.

בחושך נגע

נצנח, נרגע

תבוא אל סיפי

אבוא אל סיפך

תביא לסופי

אביא לסופך.