כוכבים ופרברים

הרבה זמן לא כתבתי על התחושה המכרסמת הזאת, כשאת רואה מישהו בפעם הראשונה ומיד מרגישה שהוא עומד להשאר לך בחיים הרבה זמן.

בדרך כלל זה לא באמת ככה, זאת אומרת, בדרך כלל האדם המסוים הזה משוטט במוחך במשך שבועיים-שלושה, גורם לך לכתוב כמה קטעים טובים פלוס מינוס, משאיר את חותמו בעברך וממשיך הלאה.

וזה תמיד מרגיש כאילו הפעם זה אולי זה. ואולי זה ישאר. אולי הפעם הראש שלי יסתובב לחלוטין ואני לא אצליח שלא

להכנע לחיוך המתקתק הזה. ואולי הפעם החותם לא יהיה מיזערי שאני מגדילה בעצמי.

למרות שאני יודעת שזה לא נכון.

וזה מן גירוד עצבני כזה, בין האצבעות בכפות הרגליים שלא בא לך שילך, כי לפחות הוא ממלא אותך במשהו.

העיקר שימלא. שימלא בחפיסות טיימס ריקות. שימלא בכוסות מלאות בקפה. שימלא באינספור שיחות על שומדבר בכלל או

חיוכים דביליים לתמונות מצחיקות. שימלא בסיפורים מצחיקים של מי פנה למי, שימלא בחרוזים, מילים, תמונות.

שימלא בימים ארוכים של חום וקור מול הטלויזיה, ולילות קצרים על מיטה עם קפיצים שעושים רעש.

העיקר שימלא.

זה הדבר היחיד שטוב בהדלקויות.

-

גם אני קצת כמו הגלים
קורסת בעייפות על החול
ונמשכת חזרה.
נועצת את ציפורניי באדמה
ולא מצליחה להשאר,
לא מצליחה להבלע
אל תוך החול החם.

אני מושיטה לו יד, והוא דוחה אותה ו

מחבק אותי חזק מאד.

זה פעימות לב או דפיקה בדלת? אני באמת כבר

לא מבדילה מרוב הקצב האחיד שמתקתק

בין הלשון שלי לשלך.

ובבת אחת כבר אין טעם לשומדבר

לא לאוכל שאני אוכלת או בכלל

לקום מהמיטה בבוקר.

ותראו את כריס, כמה יפה, כמה כחולות עיניו כשהוא

נשען על הקיר הריק בעצב.

כל הכדורים הקטנים שבעולם לא יצילו אותו מהריקנות

גם אם ישים את כל הקלפים על השולחן, הכל יהיה כל כך ריק.

"אני עייפה" אני מפצירה בו, אז הוא מבטיח רק עוד שיר אחד

צולל לתוך העייפות.

אנחנו הרי בסך הכל דגים בקערה קטנה מאד. הלוואי ויכולתי לשמח אותו.

שאלתי את אמא אם היא חושבת שכריס עלוב והיא אמרה שלא,

אבל שרואים שהוא עייף כי יש לו קווים במצח. בכלל לא אמרתי לה שאני

מאד אוהבת קווים שכאלה.

"ורק דבר אחד איני מצליחה

בדמיונותיי הנידחים ביותר:

להרכיב תמונת אהבה

מכל השברים האלה."

(הרכבה- יהודית כפרי.)