אף פעם לא אהבתי את הסוף של הסרט דור הפרוזק. כלומר, אני מודעת לעובדה שאי אפשר לסיים את הסרט בזה שאליזבת' בדיכאון ומנסה להתאבד, אבל השתי דקות שבאות אחרי הקטע הזה בסרט נראו קצת כמו, "הי, נגמר לנו התקציב, אז בואו נעשה סוף חפוז שבו לא נראה את תהליך ההחלמה שלה, אלא פשוט נראה אותה מסתובבת עם חולצה כתומה ומאד לא טיפוסית, ונעשה וויס-אובר שבו היא מסבירה שהיא החלימה בזכות הכדורים." ובכלל, אם כבר נותנים לסרט שם ציני כמו "דור הפרוזק" (כשהתרגום אמור להיות אומת הפרוזאק) אז אי אפשר לסכם את העניין בזה שבסופו של דבר הכדורים הם לא מה שגרם לה להחלים, אבל הם נתנו לה מרווח נשימה על מנת שתוכל לכתוב.
וזה עוד דבר מעצבן, שיש איזה רמות שונות של עצב ושאם אתה תמיד קצת עצוב אז אתה יכול לכתוב הרבה (כמוני) אבל לפעמים אתה עצוב מדי וזה גדול עליך ואז אתה לא יכול לכתוב בכלל. או שזה ההפך, שאתה יכול לכתוב רק כשאתה במצב קיצוני וכל האמצע הוא מטושטש. קשה לי לקבוע מהנקודה שאני עומדת בה עכשיו.
ובכלל קשה לי לחשוב על מה לומר לכם, כי הכל נורא מטושטש וגדול עליי עכשיו. ואני כבר לא מנסה לכתוב דברים שיהיו נעימים לעין אלא פשוט להוציא ממני דברים. כמו מכתב שכתבתי לאסף והוא לא ישמע אם הוא לא יענה לי, וגם כשכתבתי על הלילה הנורא מכולם בקיץ 2008. ונגיד שלעתים מאד מאד נדירות אני גם מתעוררת עצובה (אחרי שהלכתי לישון עצובה) והבוקר זה קרה וכמעט לא הצלחתי לקלף את עצמי מהמיטה
אני מרגישה כמו שלולית
ואני לא מפסיקה לאכול.
שזה לא באמת קשור, אלא רק עוד דבר. וגם זה אמור להיות טוב שבלילה של יום ההולדת שלי אני לא אהיה שם להסתכל על השעון ולנופף לשלום לילדות שלי, כי אם היה לי את הזמן כנראה שהייתי מתבוססת בזה ובוכה ללא סוף, אבל המחשבה של לבלות את הלילה הזה במדבר ורחוקה שנות אור מהחברות הכי טובות שלי ומכמה אנשים שעושים לי כל כך טוב
היא גם קצת כמו זפת בבטן
ועוד הרבה דברים
והמחשבה על לא להיות במכינה עושה לי רע והמחשבה על להיות פה עושה לי רע שזה רק מראה
שזה לא קשור מה הולך מסביב
שזה הדברים שהולכים בבטן שלי. מהפנימה החוצה. אבל אין לי איך לשנות את זה
ואתמול איתמר חיבק אותי מאד
ואמר לי להסתכל עליו ולספר לו מה קרה
וזה לא שלא רציתי. כלומר, לא היה לי כל כך מה אבל רציתי לדבר
ופשוט
לא
הצלחתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
