השעה שש וחצי ואני מחכה לאוטובוס שיקח אותי רחוק רחוק
הביתה
אל השמלות הפרחוניות שלי והחברות המחבקות שלי
וכל המחוייבויות שבין לבין.
מישהו פעם אמר לי שהדבר הקבוע היחיד בעולם הוא הזמן, אבל זה כזה שקר כי זה הדבר הכי גמיש
איך תסבירו שהזמן נוזל כל כך אחרת? כלומר נמרח באיטיות, כאילו שגרגרי החול עטופים במצנח ורוצים לנחות באיטיות
ברכות המירבית, לתחתית שעון החול. ברגעים כאלה אני מרגישה כמו
חיבוק שאין לו מענה
זרועות שמפעילות שרירים ולא מקבלות מילוי או משהו לנוח אליו.
אז אני מקשיבה לביטלס כי הם ממלאים לי את הנחיריים בקצת רוח נעורים. קצת הייט אשברי. אני תוהה עוד כמה זה זה יהיה לגיטימי להשאר צעירה.
עוד פחות מחודש אני אהיה בת 19. זה עדיין תינוקת אבל קרוב כבר לגיל שבו צריך להיות רציניים.
היום אמרתי שאני קצת מתגעגעת ללשמוע סימפל פלאן, להניח את הראש על השולחן ולבכות בהיסטריה חסרת מעצורים
לא שאני מתגעגעת לאומללות. אני מתגעגעת ללגיטימציה. כשאת בת 15 כולם אומללים וזה הגיוני לצבוע את השיער לורוד
זה הגיוני לשנוא את כולם.
עכשיו אני מתונה
שזה בריא.
ישבתי עם שחר על המרפסת שלו, שבכלל לא ידעתי על קיומה. זה היה מצחיק כי ראינו דרך החלון של השכנים שלו
הוא אמר ששנינו ממש השתנינו. אבל שעדיין ממש כיף לו לדבר איתי
זאת נחמה שיש דברים שעומדים במקום
בכל אופן ראינו קן הקוקייה
ולא הבנתי מה כל הבלאגן סביב זה. כאילו סרט נחמד וכל זה אבל.. לא יודעת.
בכל מקרה
השעה שש וחצי
אני מנסה לעשות הכל כדי שהשביזות לא תגיע אבל
הנה היא.
אני אחבק אותה בנחמה שעוד שבוע וחצי נגמר הקורס
ושבתות שכולם סוגרים הן קלות יותר
וזאת הפעם האחרונה שאני אחזור לקורס.
וכשאני אחזור הביתה ביום רביעי הבא יהיה לי שרוך
ורב"ט
ושיבוץ
ואולי תמונה ברורה יותר בנוגע לעתיד הקרוב.
תחזיקו לי אצבעות.
מהימים שזה היה לגיטימי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
