כוכבים ופרברים

הפעם כשהשעון התחלף ל00:00 לא בכיתי. (בכיתי קצת לפני.)

ורצתי מהר מהרמהרמהר לדף העריכה כדי להספיק פוסט ב31.12.2008, בשעה 23:59

כדי להרגיש איזו סגירת מעגל.

קיבלתי סמס מסביון, "אנחנו סוגרות שנה לערב הגדול שלנו!"

וגם אחד מתומר, ששאל על מה אני חולמת.

"אני חולמת על לא להיות לבד בסילבסטר", עניתי, והוא אמר, "וזה יקרה? גם אני לבד. גם ככה לא היית רוצה שאני זה שינשק אותך עכשיו." הוא לא טועה, כלומר, לא הוא האדם שאני רוצה שיחבק אותי הערב. אבל רק לא להיות לבד. הרי אני גם ככה כל כך חרדה מהשינויים האלה, ולשבת כאן מול המסך המרקיב הזה והשעון שזז מהר מדי, זה עושה לי

נשימות קטועות ופחד שעולה על גדותיו.

אני לא מרגישה מוכנה ונראה לי שאני רק הולכת ונעשית טיפשה יותר

במקום להחכים עם השנים שעוברות.

מזור יהיה לכתוב 09 בסוף כל תאריך.

בחדר מאובק אני רודפת אחרי אלפי נקודות אדומות שמרחפות באוויר.

אני לא מצליחה להבין איך כל זה עובד, אני רק מנסה לתפוס וכשאני תופסת לפתע

אני נכווית.

הוא נושף לי מאד קרוב לצוואר שהוא מצטער,

ואני מבינה שכל הבלאגן הזה זה בסך הכל ניקוטין עטוף בנייר שהוצת בקצה.

הוא נצמד אליי,

מדביק את הכוונות שלו

לגב התחתון שלי

את כל הפעמים בהם ניסה הוא מרכז

לנקודה אחת שכפות ידיו מטיילות אליה.

כאן הבחירה בידי.

אז אני צועדת בין עשרות בני נוער,

בנות נוער בחצאיות מיני ובחורים עם שאיפות

בין אלפי כוסות פלסטיק חדפעמיות שעולות על גדותיהן בחומר

שאמור (כאמור) להכניס לנו קצת בטחון עצמי לכבד.

(זה גורם לי למעוד והוא נשאר עומד,

כי זה עושה אותי קלילה ואותו כבד.)

והכל מטשטש, הצמצם הזה נשאר פתוח הרבה יותר מדי זמן,

ותראה איזה תמונת סטילס יפה של גיל שבע-עשרה שלנו;

כולם נורא מחייכים, כולם מלטפים זה את זה

וכולם ישכחו את הכל

בבוקר.