תמיד אני מנבאת לעצמי אהבות ותמיד הן מגיעות פחות או יותר בתיאורים שדימיתי לעצמי. הפעם רציתי בחור מצחיק, ושנסע ברכבות, ושיעריך את כל הדברים שכל כך הבריחו את קודמיו.
שחר התאים לקטגוריה. הוא כחוש אבל יש לו ידיים חזקות ועוטפות ואם היה לו חם בלילה הוא עדיין היה מחבק ואומר שיותר חשוב איך שאני. כל הזמן צחקנו שאנחנו אותו אדם.
אתמול בערב דיברנו על זה שאנחנו זוג איום ונורא שצוחק אחד על השני ללא סוף, ואז הוא התרכך כמו שהקול שלו עושה בסוף המשפטים הנחרצים ואמר, "כן, אבל אנחנו דווקא דיי אדירים".
הבוקר ידעתי את השיבוץ שלי, והוא מדהים, ופגשתי מישהו מדהים שהשפעתי עליו,
והתקשרתי לשחר והוא שאל על השיבוץ ואמר שנתנו לו לקחת את האוטו אז שהיום הוא ייסע אליי ומחר נלך לישון אצלו
המיטה שלו יותר כייפית משלי כי היא גדולה יותר ויש לו שמיכה חמה כזאת
והחדר שלו תמיד יותר מסודר משלי
ואפשר לקום באמצע הלילה ולמלא כוס מים בכיור כשאני לבושה בחולצה שלו
למרות שהוא יותר רזה ממני וזה בסדר.
וזה לא הוגן כי הבוקר
הבוקר הוא אמר
ואתמול הוא אמר
ולפני שבועיים ישבנו בנחלת בנימין והרגליים שלנו היו משולבות והנחתי את הראש על החזה שלו ונשפתי לו לצוואר, "אל תלך"
והוא אמר, "אין לי סיבה"
והוא בישל לי עוגיות והכין לי מתנה ליום ההולדת.
ולמחרת הוא הניח את הראש על הכרית שלי והתנצלתי שאני כזאת.. חרדת נטישה.
והוא אמר, "זה קצת מלחיץ אבל אני רוצה להיות זה שיוכיח לך שלא כולם הולכים."
והנה הוא עכשיו. הוא נסע כל הדרך מחיפה כדי לישון אצלי
ואז הוא אומר לי "תצאי החוצה"
ואני אומרת למיי וענבר, "אוי, הוא בטח רוצה להיפרד ממני" שזה בעצם הומור עצמי כי הייתי כל כך חרדה כל הזמן ועכשיו אני מרגישה בנוח
והאמת היא שאני חושבת שהוא פשוט רוצה לנשק אותי ולא רוצה לעשות את זה בתוך הבית.
ואז הוא נשען על האוטו ואומר
"חשבתי כל הנסיעה איך להגיד לך את זה"
ואני מחייכת, כי עד כאן אני עדיין חושבת שהוא צוחק עליי. אנחנו עד כדי כך אותו אדם, שהוא מחליט לביים סצנה שבה הוא נפרד ממני
אני מקשיבה למילים שלו ומחייכת והוא אומר, "אני פשוט לא מרגיש את זה"
ואני מחייכת ואומרת, "וואלה? אתה לא מרגיש את זה?" וצוחקת
ואז אני אומרת, "אוקי, רגע, אתה באמת רציני"
ואני מקשיבה למילים שלו ומחכה שהעצבות תבוא.
היא לא באה.
הוא ממשיך להסביר לי קצת על זה שחסר לו משהו
היא לא באה
אני בוהה ברחוב
אני מתחילה לחשוב שאני צריכה להסביר לכל המכינה ולכל המשפחה שלי. אני צריכה לספר לאבא שלי.
אניא ומרת לו
"זה לא הוגן. זה לא הוגן שאתה פשוט.. נכנס לתוך המשפחה של מישהי."
הוא אומר,
"באתי עד פה פשוט כדי להכיל את מה שיש לך."
אני אומרת לו
תלך הביתה
בבקשה. נסיעה טובה.
הוא אומר "גם זה משהו"
"פשוט תלך"
הנה היא באה.
ועכשיו היא לא תלך זמן מה.
לפחות ניל אמר לי שהוא מפחד ממחוייבות.
שחר..
הוא פשוט.
זה לא הוגן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
