כוכבים ופרברים

"אז יש לַך מן חיבה כזאת לזמרים קנדים מדוכאים?"
"למה להיות כל כך ספציפי? יש לי חיבה לזמרי פולק בכללי."
"וואלה. אז שמעת על ברייט אייז?"

-

"אתה מוזיקאי, נכון?" *מצביעה לעבר הציפורניים*
"או מוזיקאי או גיי." (כאן צחקתי) -"סתם סתם" (הוא המשיך) "מוזיקאי."

-

"אוקי, השם שלך מתחיל במ'.."
מיצי. "באמת הגיע הזמן שתדע, אני הרי כאן כל הזמן"
"אל תקחי קשה מדי, זה פלא שאני זוכר בכלל. בקושי את השם שלי אני זוכר"
"מה, ____ לא?"

*מחייך.* "עכשיו זה רשמי"
"מה?"
"אני עכשיו חייב לזכור את השם שלך."

-

ומאז הסתובבתי עם החיוך הכי רחב בבית הספר.

(הרגשתי כמו חתלתולת מין שלקחה גלולות אסטרוגן.)

נעלי עקב
צועדות מקצה אחד של עין שריד לשני
מבלי להשאיר עקבות
אבל יש לי חדשות טובות:
אני כבר לא מפחדת מהחושך.
בנים,
איך אתם יודעים בדיוק איפה להניח את הידיים
וללחוש את הדברים הכמעט תמיד
נכונים לחלוטין
או לפחות למחצה
או לפחות מספיק כדי להפיל אותנו
מהרגליים?
אליוט סמית' הוא דוגמא מובהקת לעטיפת כיעור לפנים הכי יפות בעולם
ואפילו הוא, למרות כל השטחיות שאני מורחת לכולם על העיניים
מצליח לכבוש אותי. וכולם אומרים
שההורמונים מתעתעים בנו אבל זה בעצם אנחנו
שמתעתעים בעצמנו
רצים במעגלים, רוקדים גב אל גב
ומנסים לא להראות איך אנחנו מבחינים
באחר מבחין בנו.

הוא נצמד אליי כשהוא עישן סיגריה ואני,
טוב, אני רק רציתי את הניקוטין.