כוכבים ופרברים

בצד הכהה של הכוכבים אני 

משעינה את הראש על היד ומחכה שהאיזור יאדים ויזכיר לי ש

דם זורם גם לנקודות שכואבות.

אני כבר לא רוקדת במסיבות

רק מהנהנת קצת ומנענעת את המותניים למשמע מוסיקה שהיא

ממזרימות הדם וארנון אומר לי

"אולי יהיה לך מקום בהופעה שלי"

ואני..

אני חושבת שזאת תקופה טובה,

ואני מנקזת את שחר,

ומפנה קצת מקום לגל.

(ואז תומר אומר, "את תמיד יוצאת עם מישהו" ואני כל כך רגילה שלא, שזאת הפעם הראשונה שאני קולטת שלא באמת הייתי לבד הרבה זמן מאז ניל. כל הכבוד מיצי, למדת איך לשווק את עצמך.)

זה קצת כואב, כמו לחזור אחורה.

הקירות מתגבהים ואת מטביעה את עצמך במילים של אחרים

והנה הוא שר לך ש

עוד לא נגמר

אז תפסיקי להגיד שכן.

איך אפשר להתאהב במי שכבר

נעלם תחת שכבות של לימודים ואמונה?

כאילו שאם תתרכזי חזק מספיק במילים

בנקודות בהן הקול שלו נשבר הוא עוד

עלול לחזור

בו.

לשם אביתר יש תחושה של

בית

ואתה שורף לי בין הצלעות כי

אביתר,

אני יודעת שכמו שהיית

כבר לא תחזור להיות.

כששנינו

מרגישים