לבשתי את אחת השמלות היפות שלי, ואפילו הבחור התל אביבי נתן לי את הטלפון שלו סתם. היה לי אודם אדום והבטחון העצמי שלי ישב במקום טוב ליד המותניים. חייכתי, אף אחד לא תהה למה, כולם מחייכים בחג הזה.
בשעה שתיים הוא הסתכל לפתע בשעון ואמר, "יש לי בשורה עצובה, אני צריך ללכת."
"מה! אבל אמרת שאתה בא לישון אצלי!"
"כן, אבל יש לי מלא סידורים מחר."
"אבל גם ככה לקחת את יום החופש מחר רק כדי להיות איתי הערב."
"אני מצטער, אני חייב ללכת."
ליוויתי אותו החוצה.
"אוף בבקשה אל תלך."
"יש עכשיו שתי אופציות, את יכולה לבוא איתי לרחובות, או שאת יכולה לחבק אותי ללילה טוב."
"אבל זה לא הוגן."
חיבקתי אותו.
הוא הרחיק אותי והביט לי בעיניים. "אני רוצה להגיד לך משהו", הוא אמר.
"אף אחד לא יאהב אותך יותר ממה שאני אוהב אותך עכשיו."
חיבקתי אותו והוא הלך.
בהמשך לשיחה שבה הוא הבטיח שלעולם לא ישבור לי את הלב.
אבל בבוקר האימרה הזאת קצת הרגיזה אותי. כי מגיע לי יותר מזה. כי זה האיחול הכי נורא שהוא יכול היה לתת לי.
זהו? זה השיא? אף אחד לא יאהב אותי יותר ממה שהוא אהב אותי עכשיו?
מגיע לי כל כך הרבה יותר. מגיע לי מישהו שלא מאוהב במישהי אחרת. מגיע לי מישהו שיהיה מאוהב בי עד מעל לראש ומה זה משנה שיש לו דברים לארגן בבוקר. מגיע לי מישהו שלא יוכל להוריד ממני את העיניים, ויביט בי באותו מבט מופלא ונוצץ שאני אביט בו.
מגיע לי לא פחות משמגיע לכל אחד אחר והגיע הזמן שגם אני אתחיל להרגיש את זה.
לא ראית אותי מאז תחילת דצמבר, שזה הרבה יותר מדי נשימות מאז החיבוק האחרון שלנו. אני מאזינה עכשיו במצח מקומטת למילים שלך. זוכר שאמרת שתכתוב לנו שיר?
אז אני מקשיבה ואני עצובה כי אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה מילים בבטן והאצבעות שלי כבר לא מצליחות לתרגם את כל הדברים שפעם הרגשתי בכזו בהירות. בגיל 16 כתבתי לעצמי, "לא תהיה לך עוד תקופה בה הרגשות יהיו כל כך מחודדים וקיצוניים" אבל מעולם לא חשבתי שבאמת אשב וארגיש ככה.
עליתי שלושה קילו. רואים את זה בכל התמונות שלי. אני יודעת שלא זו הסיבה שבנים לא רוצים אותי עכשיו, אלא בגלל שאני מרגישה שבגלל זה בנים לא רוצים אותי עכשיו, אבל המסקנה היא אותה מסקנה.
הרבה זמן לא ישבתי וממש בכיתי ככה משיר. כשהייתי בת 14 הייתי עושה את זה כל יום. מגיעה לבית לבד, שמה לי איזה שיר שידעתי שילחץ על הנקודות הנכונות וישחרר את זה ממני. היום אני בוכה רק מסרטים, וזה לא באמת נחשב כי זאת בריחה מעצמי. אוף. אפילו רצף המילים הזה לא מצלצל בשום חן.
אני כל כך מקנאה ביכולת שלך ושל סתיו פשוט להוציא ככה את המילים שתקועות לכם. אני מגמגמת על המשפטים הכי בסיסיים בתקופה האחרונה.
להסתכל על השיר הזה הזכיר לי את חג השבועות של אלפיים ואחת-עשרה. בדיוק סגרתי את החג והתקינו לנו במשרד מחשב עם אינטרנט אזרחי ועשיתי חיפוש על השם שלך ומצאתי שני שירים שלך ושל אוריה ואמרתי לעצמי שאין סיכוי, פשוט אין סיכוי שהבחור הזה הפלצט זה אותו האחד שיש לי עכשיו סמס ממנו שממתין שאקרא. אני קצת מתגעגעת לפליאה של אז. הכל הפליא אותי. הגדרות הנמוכות ברוטשילד, שמלות עם פרחים, התחושה המעקצצת בקצה האף כשאני שותה אלכוהול.
אתה הבחור הראשון שנישק אותי והתכוון לזה. זאת הייתה מתנה ממש יפה בשביל בחורה נמוכה ושמנמנה שתמיד אמרו לה לא. אחרייך כבר באו עוד מלא אנשים שממש התכוונו לזה וחזרו בהם. אני יודעת שמה שיש לנו היום זה מיוחד יותר אבל יש בי משהו שרוצה לחזור לתחושה התמימה הזאת.
אני רוצה לחזור לנשיפה הראשונה לפני שדיברתי עם אבשלום בטלפון. רגע לפני שידעתי שהוא ממש הולך להתלהב ממני, רק לפני שיימאס לנו ממני.
אולי אני בוכה כי אני מקשיבה למילים שלך ואין לי עכשיו למי להקדיש אותם. אני רוצה להרגיש שוב כל כך בטוחה בהכל. להפסיק לקחת בקלות. להפסיק להיות כזאת "הכל בסדר". אני רוצה לחזור למיטה לחודש כמו שהייתי עושה פעם.
ובעיקר כל פעם שאני שומעת שיר שכתבת אני מתייסרת כי אני מרגישה שאין לי את הכלים להביע את כל מה שאני מרגישה.
ואני מרגישה כל כך הרבה.
אבל תודה שעזרת לי להוציא לפחות טיפטיפה מזה החוצה.
זהו. אני אוהבת אותך. ומתגעגעת.
מית.
נ.ב הבחור האפס שגם ככה לא כל כך ריגש אותי מצא חברה בצורה פתאומית. הכל בסדר, גם אמרתי לו את זה, אבל הייתי רוצה להיות לא בסדר. הייתי רוצה להתאהב בו ממש מלא וממש מהר ולבכות המון כשגיליתי. אבל הכל כל כך מהול בערפל נורא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
